מורשתו של יעקב - תקציר
לקראת מותו העביר יעקב שני מסרים לדורות הבאים. את המסרים הללו הוא העביר באמצעות הברכות שבירך את שנים עשר השבטים ואת בניו של יוסף, מנשה ואפרים. המסר הראשון נוגע ליחס הראוי להתקיים בין התכונות שמיוצגות בשמות 'יעקב' ו'ישראל'. המסר השני מתייחס למקומם של השבטים החוטאים במשפחת ישראל.
המסר הראשון הועבר באמצעות מאפייני אישיות שונים – של 'יעקב' ושל 'ישראל' – המופיעים בברכות לשבטים השונים שייצאו מבני יעקב. כמה מהשבטים מתוארים כבעלי תכונות "ישראליות" מובהקות, כדמויות שבוחרות בדרך התמודדות ישירה ואמיצה. לדוגמה: שבט יהודה, הנמשל לאריה (בראשית מ"ט ח-ט), או בנימין, הנמשל לזאב (בראשית מ"ט כז)
לעומת זאת, שבטים אחרים מתוארים כבעלי תכונות אופייניות של 'יעקב' ובברכותיהם אף מוזכר השורש ע.ק.ב. על שבט דן נאמר: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. (בראשית מ"ט יז). דן מתואר כנחש הפוגע בעקב הסוס ובכך גורם באופן עקיף לנפילת האויב לאחור. על שבט גד נאמר: גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב. (בראשית מ"ט יט), ומשמעו, שגד יתקוף את האויב מאחור (בעקב). שני אלו הם דרכי התמודדות עקיפות.
המסר של יעקב הוא שעד אחרית הימים יש מקום בעם ישראל גם לתכונות של 'יעקב' וגם לתכונות של 'ישראל', בהתאם לנסיבות ולזמן. לעיתים יש מקום לנהוג בתחבולות, בעורמה ואפילו במרמה ולעיתים יש צורך להתמודד באופן ישיר.
המסר השני של יעקב מתייחס למקום שראוי לתת לשבטים שחטאו. כשהוא על ערש דווי יעקב לא התחמק מלבוא חשבון עם כל אחד מהבנים שחטאו לו – ראובן, שמעון ולוי. ראובן אמנם המשיך להיקרא בכור, אבל כיוון שנהג כפוחז, כלומר היה נמהר כמו מים במעשה בלהה, הוא הפסיד את החלק הנוסף שהיה ראוי לו (בראשית מ"ט ג-ד). שמעון ולוי התקללו ונפוצו בישראל. בשעת מעשה, לאחר שהרגו את אנשי שכם, הם היו אלו שאמרו את המילה האחרונה: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית ל"ד לא). אך את הדברים שנמנע יעקב מלומר לבניו בשעתו אמר ישראל בצוואתו לבניו, ללא כחל ושרק (בראשית מ"ט ה-ז)
אולם כאן העביר יעקב מסר נוסף, חידוש שאותו הוא הנחיל לעם ישראל על מנת שיזכור אותו מכאן ולהבא: בניגוד למה שהיה מקובל עד עתה במשפחת אברהם, הבנים החוטאים אינם נדחים. במשפחת יעקב לא תחזור הטרגדיה של הבכורות שנדחו, זו שקרתה עם ישמעאל ועם עֵשו.
הרעיון הזה התממש במלואו בברכת יעקב לבני יוסף, מנשה ואפרים. כשיוסף ראה שאביו מבקש להעדיף את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור, הוא התרעם. הוא זכר היטב מה עשתה העדפה כזו בעבר, כאשר יעקב אהב אותו מכל אחיו, דבר שהביא בסוף למכירתו למצרים. יוסף לא רצה שהדבר יחזור על עצמו גם בדור הבא. אולי גם יוסף הכיר בעדיפותו של אפרים על פני מנשה אבל הוא לא רצה לזעזע את המשפחה ולהעדיף את הצעיר על פני אחיו הבכור. אבל ישראל לא ויתר ועמד על כך שאפרים הראוי יהיה לפני מנשה הבכור. מנשה, הבן הבכור של יוסף, המשיך להיות חלק מהמשפחה ואפילו עמד לימינו של יעקב בעת שהוא ואפרים התברכו כאחד. אבל יד ימין הייתה מונחת על ראש אפרים, שהיה ראוי לכך, אף על פי שנולד שני.
מורשתו של יעקב מורכבת. מצד אחד, מי שראוי – הוא זה שיזכה לעדיפות; הוא יהיה הבכיר ולאו דווקא מי שנולד ראשון. מצד שני, מי שלא נבחר להנהיג לא יידחה כמו שנדחו ישמעאל ועֵשו אלא ימשיך להיות חלק מהמשפחה. זהו החידוש הגדול של יעקב.
למרות הדמיון בין המקרה של מנשה ואפרים לבין המקרים הקודמים של העדפת אח צעיר, במקרה של בני יוסף יש חידוש שלא ראינו קודם לכן. אם עד עתה דחיית הבכורים במשפחת אברהם הולידה שנאה ומאבק לדורי דורות, במקרה זה היה המצב שונה. בניגוד לישמעאל שנִדחה (בראשית כ"א י-יג) ולעֵשו שהתרחק (בראשית ל"ו ו-ח), מנשה היה מסוגל לקבל ולהכיל את האבחנה של יעקב שאפרים יגדל ממנו ולהישאר חלק מעם ישראל, ולכן איננו שומעים על מריבות ומלחמות בין שבטי מנשה ואפרים.
המסר של יעקב נקלט.
