הסיום של ספר בראשית הוא גם הסיום של תקופת האבות, המסתיימת בפטירת יעקב. בפרק זה אתמקד בדמותו של יעקב ובמורשת שהוא השאיר אחריו לעם ישראל.

"מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי"

חייו של יעקב היו טרגיים. צרה רדפה צרה ולא היה לו רגע אחד של שלווה ומנוחה. מבית ומחוץ הוא נרדף ומעמדו היה תמיד מעורער. בבחרותו ברח מעֵשו, אחר כך מִלבן. כשחזר למולדתו עמדו חייו בסכנה ערב המפגש המחודש עם אחיו עֵשו. אשתו האהובה מתה בדרך אפרתה. מיד לאחר מכן נאנסה דינה בתו. בניו לא נשמעו לו כאשר הרגו את אנשי שכם בניגוד לדעתו והעמידו בסכנה את כל משפחתו. בהמשך פגע בו ראובן בכורו בצורה בוטה במעשה בלהה. לאחר מכן הגיעה פרשת מכירת יוסף, ירידת בנימין למצרים וכל הצער שהיה כרוך בה. רבים רימו אותו לאורך חייו: לבן, לאה ששיתפה פעולה עם אביה בליל הכלולות של יעקב ורחל, ומאוחר יותר אפילו בניו שלו בסיפור מכירת יוסף. ניתן לומר שכל אותן צרות היו עונש של מידה כנגד מידה על הטעות של יעקב כאשר נקט ברמאות כדי לקבל את הבכורה.

יעקב וישראל

שמו של יעקב השתנה לישראל. שינוי שם מצאנו אצל דמויות נוספות בתורה, לדוגמה: אברם – אברהם, שרי – שרה, הושע – יהושע. כפי שרואים בדוגמאות האלה, אחרי שינוי השם לא המשיכו לקרוא לאנשים בשמם הקודם. בשונֶה מהם, יעקב נקרא בשמו הראשון גם לאחר שהוחלף שמו ל'ישראל'.

בתלמוד הבבלי נאמר:

תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם 'אברם' עובר בעשה, שנאמר: "וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם" (בראשית י"ז ה). רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם" (שם). (תלמוד בבלי ברכות, יג ע"א)

כלומר, לאחר שהשתנה שמו מ'אברם' ל'אברהם' שוב אין לקרוא לאברהם בשמו הקודם. אך אצל יעקב התורה עצמה ממשיכה לקרוא לו בשני השמות: 'יעקב' ו'ישראל'. זאת אף על פי ששינוי שמו הוכרז במפורש פעמיים – פעם על ידי המלאך ("וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"; בראשית ל"ב כט), ובפעם השנייה על ידי ה' ("וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל"; בראשית ל"ה י). מדוע?

שמותיהם של בני אדם אינם משמשים במקרא רק כאמצעי זיהוי. במקרים רבים יש לשמות משמעות. לעיתים השם מתאר את אופיו של האדם, מביע תקווה או מתווה ייעוד. לדוגמה, למך קורא לבנו 'נח' בתקווה שהוא זה אשר ינחם את האנושות:

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'. (בראשית ה' כט)

אם תופעה זו מאפיינת שמות שניתנו על ידי הורים עם לידת ילדיהם, על אחת כמה וכמה יש להתייחס באופן זה לשמות שנתן ה' כתחליף לשם המקורי. 'ישראל' – השם החדש שניתן ליעקב – מורה על שינוי מגמה שנדרש מיעקב, על ייעוד שניתן לו. מהו אותו שינוי שאמור להתרחש ביעקב?

יעקב קיבל את שמו המקורי בעקבות מה שקרה במהלך הלידה המשותפת שלו ושל עֵשו אחיו התאום. כשיצא עֵשו ראשון, הייתה ידו של יעקב אחוזה בעקב אחיו כאילו ניסה לעכב אותו ולצאת לפניו. אם תפיסת עקב עֵשו במהלך הלידה יכלה להתפרש כמחווה תמימה של תינוק בן יומו, לא כך היה בהמשך הדרך. בבגרותו המשיך יעקב בניסיונותיו להשיג את הבכורה בדרכים עקלקלות ובמרמה. פעם אחת בניסיון לקנות את הבכורה תמורת נזיד עדשים ובפעם השנייה באמצעות התחזות לעֵשו על מנת לזכות בברכות שייעד לו יצחק.

על פי הסיפור שבתורה, השם 'יעקב' נגזר מֵעקב הרגל. אך לשם זה יש משמעות נוספת. פירוש השורש ע.ק.ב. הוא גם: רמאות, הונאה, ופירוש המילה 'עָקֹב' הוא: עקום, אדם שאינו ישר. לדוגמה, בפסוק "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיהו י"ז ט). כך האשים עֵשו את יעקב:

וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי. (בראשית כ"ז לו)

עֵשו טען כי שמו של יעקב מתאים לו, שהרי הוא ניסה לרמות אותו פעמיים: פעם אחת בלקיחת הבכורה תמורת נזיד העדשים ופעם שנייה ברמאות בפרשת הברכות. אם כן, בשם 'יעקב' גלומה תכונת הרמאות. הדרך הפתלתלה הזו התאימה אולי לתקופה שבה שהה יעקב במחיצתו של לבן, אבל היה לה מחיר כבד. הנביא ירמיהו ביקר ברמז את דרכו של יעקב כאשר הוא קבל על עם ישראל:

אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. (ירמיהו ט' ג)

בניגוד ל'יעקב', השם 'ישראל' מסמל את העמידה היציבה וההתמודדות הישירה והאמיצה: "...כִי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב כט). את הניגוד הזה בין 'יעקב' בלידתו ל'ישראל' בשיאו היטיב לתאר הנביא הושע:

בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. (הושע י"ב ד)

כאשר המלאך אמר ליעקב "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ", הוא לא התכוון לקבוע שמעתה ישתנה שמו של יעקב, אלא בירך אותו ואיחל לו שיזנח את דרכי העורמה והמרמה ויעבור להתמודדות ישירה ואמיצה, כפי שפעל יעקב כאשר נאבק במלאך, ובזכות זה יהיה ראוי להיקרא 'ישראל'. המלאך הציב ליעקב ייעוד ודרך חדשה. מעתה מוטלת על יעקב משימה – לעבור ממצב של 'יעקב' למצב של 'ישראל'.

לאור זה ניתן להסביר הבדל נוסף בין שינוי השם של יעקב למקרים האחרים של שינוי שם בתורה. במקרים של אברם – אברהם, שרי – שרה והושע – יהושע השינוי שנעשה היה שינוי קל, שהתבטא בהוספת אות אהו"י אחת או בהחלפה בין שתי אותיות אהו"י. הסוג הזה של שינוי שֵם מבטא תוספת ועלייה בדרגה. השם החדש מכיל את השם הישן ולכן השם הישן כבר אינו רלבנטי ויוצא מכלל שימוש. שונה הדבר במקרה של יעקב. שמו החדש – 'ישראל' כלל אינו דומה לשמו הקודם 'יעקב'. ההבדל הגדול בין השמות מבטא את העובדה שהמשמעויות שלהם הפוכות. אולם אם כך, מדוע דווקא במקרה של יעקב, שבו שינוי השם היה גדול, הוסיף יעקב להיקרא בשמו הישן?

התשובה היא שהייעוד שגלום בשם 'ישראל' לא התממש באופן שלם לא ביעקב ואף לא בצאצאיו. הוא גם לא יכול היה להתממש באופן שלם כל עוד שהה עם ישראל בגלות. רק באחרית הימים, בתקופה שעליה נאמר "וְהָיָה הֶעָקֹב (יעקב) לְמִישׁוֹר (ישראל) וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיהו מ' ד), 'יעקב' יהפוך להיות 'ישראל' באופן מלא. עד אז ימשיך זרעו של יעקב לנוע בין שני קטבים – 'יעקב' ו'ישראל' – בהתאם לנסיבות המשתנות, ולכן ימשיך להיקרא בשני השמות הללו.

אעיר במאמר מוסגר ששתי דרכי ההתמודדות האלה מרמזות על שתי דרכים שבהן ינהג עם ישראל ביחסיו עם אומות העולם. הדרך של 'יעקב' היא זו שמתאימה למצב שבו עם ישראל נמצא בגלות, תחת שלטון יורשי עֵשו. לעומת זאת, העמידה האיתנה בנוסח 'ישראל' מתאימה לתקופה שבה עם ישראל חי חיים עצמאיים בארצו. יתכן שמה שמכנים "החוצפה הישראלית", האופיינית ליהודים החיים במדינת ישראל, משקפת נאמנה את התמורה שהתחוללה במצב הנפשי של היהודים בעמידתם מול הגויים עם חזרתם לארץ ישראל והקמת ביתם הלאומי.

צוואתו של יעקב

לקראת מותו העביר יעקב שני מסרים לדורות הבאים. את המסרים הללו הוא העביר באמצעות הברכות שבירך את שנים עשר השבטים ואת בניו של יוסף, מנשה ואפרים. המסר הראשון נוגע ליחס הראוי להתקיים בין התכונות שמיוצגות בשמות 'יעקב' ו'ישראל'. המסר השני מתייחס למקומם של השבטים החוטאים במשפחת ישראל.

המסר הראשון הועבר באמצעות מאפייני אישיות שונים – של 'יעקב' ושל 'ישראל' – המופיעים בברכות לשבטים השונים שייצאו מבני יעקב. כמה מהשבטים מתוארים כבעלי תכונות "ישראליות" מובהקות, כדמויות שבוחרות בדרך התמודדות ישירה ואמיצה. לדוגמה: שבט יהודה, הנמשל לאריה:

...יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. (בראשית מ"ט ח-ט)

או בנימין, הנמשל לזאב:

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. (בראשית מ"ט כז)

לעומת זאת, שבטים אחרים מתוארים כבעלי תכונות אופייניות של 'יעקב' ובברכותיהם אף מוזכר השורש ע.ק.ב. על שבט דן נאמר:

יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. (בראשית מ"ט יז)

שבט דן מתואר כאן כנחש הפוגע בעקב הסוס ובכך גורם באופן עקיף לנפילת האויב לאחור. זוהי דרך התמודדות שאינה ישירה.

על שבט גד נאמר:

גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב. (בראשית מ"ט יט)

משמעו של פסוק זה הוא שגד יתקוף את האויב מאחור (בעקב).

המסר של יעקב הוא שעד אחרית הימים יש מקום בעם ישראל גם לתכונות של 'יעקב' וגם לתכונות של 'ישראל', בהתאם לנסיבות ולזמן. לעיתים יש מקום לנהוג בתחבולות, בעורמה ואפילו במרמה ולעיתים יש צורך להתמודד באופן ישיר.

המסר השני של יעקב מתייחס למקום שראוי לתת לשבטים שחטאו. כשהוא על ערש דווי יעקב לא התחמק מלבוא חשבון עם כל אחד מהבנים שחטאו לו – ראובן, שמעון ולוי.

ראובן אמנם המשיך להיקרא בכור, אבל כיוון שנהג כפוחז, כלומר היה נמהר כמו מים במעשה בלהה, הוא הפסיד את החלק הנוסף שהיה לו בתחילה כשהיה בכור:

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה. (בראשית מ"ט ג-ד)

שמעון ולוי התקללו ונפוצו בישראל. בשעת מעשה, לאחר שהרגו את אנשי שכם, הם היו אלו שאמרו את המילה האחרונה: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית ל"ד לא). את הדברים שנמנע יעקב מלומר לבניו בשעתו אמר ישראל בצוואתו לבניו, ללא כחל ושרק:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. (בראשית מ"ט ה-ז)

אולם כאן העביר יעקב מסר נוסף, חידוש שאותו הוא הנחיל לעם ישראל על מנת שיזכור אותו מכאן ולהבא: בניגוד למה שהיה מקובל עד עתה במשפחת אברהם, הבנים החוטאים אינם נדחים. במשפחת יעקב לא תחזור הטרגדיה של הבכורות שנדחו, זו שקרתה עם ישמעאל ועם עֵשו. ראובן ימשיך להיות "בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מ"ט ג) ולפיכך הוא ימשיך להימנות ראשון. אך הדבר החשוב מכל הוא שראובן ימשיך להיות חלק ממשפחת יעקב, למרות חטאו. הרעיון הזה שיושם כאן על ידי יעקב, בא לידי ביטוי עוד קודם לכן בדברים שבהם חותמת התורה את תיאור חטאו של ראובן במעשה בלהה:

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. (בראשית ל"ה כב)

מיד לאחר תיאור חטאו של ראובן כותבת התורה "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן למד מכך שראובן לא חטא, כלומר לא באמת שכב את בלהה כפי שמשתמע מפשט הפסוקים, שהרי אם חטא כיצד זה מונה התורה את ראובן עם יתר בני יעקב באופן שמספרם נשאר 12?

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר"; מלמד שכולן שקולים כאחת". (תלמוד בבלי שבת, נה ע"ב)

אולם על פי דבריי ההיפך הוא הנכון. התורה מדגישה שאף על פי שראובן חטא הוא נשאר אחד משנים עשר השבטים, הוא נשאר במשפחה. כדברי המימרה שמקורה בתלמוד הבבלי: "[ישראל] – אף על פי שחטא ישראל הוא" (תלמוד בבלי, סנהדרין מד ע"א). יש מבני יעקב שחטאו, ולמרות זאת כולם ממשיכים להיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל. את העיקרון הזה אנחנו פוגשים בפרשנות הסימבולית שניתנה לאורך השנים למצוות שונות. לדוגמה, מצוות ארבעת המינים. כל אחד מארבעת המינים מסמל קבוצה מסוימת בעם ישראל. הערבה, שאין לה לא טעם ולא ריח, מסמלת את אלה שאין בידיהם לא תורה ולא מעשים טובים. העובדה שללא הערבה לא ניתן לקיים את המצווה מלמדת שאי אפשר לעם ישראל להתקיים בלי החוטאים שבו. כך הוא הדבר גם בקטורת, שאי אפשר לה ללא הלבונה, שהיא אחד מסממניה, אף על פי שריחה רע.

מנשה ואפרים

הרעיון הזה התממש במלואו בברכת יעקב לבני יוסף, מנשה ואפרים. אם את בניו הגדולים – ראובן, שמעון ולוי, שחטאו בחטאים חמורים – יעקב החליט להשאיר במשפחה, קל וחומר שכך ינהג במקרה של אפרים ומנשה, שבו מנשה לא חטא אלא רק נמצא פחות ראוי:

וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. (בראשית מ"ח יז-יט)

כשיוסף ראה שאביו מבקש להעדיף את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור, הוא התרעם. הוא זכר היטב מה עשתה העדפה כזו בעבר, כאשר יעקב אהב אותו מכל אחיו, דבר שהביא בסוף למכירתו למצרים. יוסף לא רצה שהדבר יחזור על עצמו גם בדור הבא. אולי גם יוסף הכיר בעדיפותו של אפרים על פני מנשה אבל הוא לא רצה לזעזע את המשפחה ולהעדיף את הצעיר על פני אחיו הבכור. אבל ישראל לא ויתר ועמד על כך שאפרים הראוי יהיה לפני מנשה הבכור. מנשה, הבן הבכור של יוסף, המשיך להיות חלק מהמשפחה ואפילו עמד לימינו של יעקב בעת שהוא ואפרים התברכו כאחד. אבל יד ימין הייתה מונחת על ראש אפרים, שהיה ראוי לכך, אף על פי שנולד שני:

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. (בראשית מ"ח כ)

מורשתו של יעקב מורכבת. מצד אחד, מי שראוי – הוא זה שיזכה לעדיפות; הוא יהיה הבכיר ולאו דווקא מי שנולד ראשון. מצד שני, מי שלא נבחר להנהיג לא יידחה כמו שנדחו ישמעאל ועֵשו אלא ימשיך להיות חלק מהמשפחה. זהו החידוש הגדול של יעקב (על כך ראו בהרחבה בפרק "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך").

למרות הדמיון בין המקרה של מנשה ואפרים לבין המקרים הקודמים של העדפת אח צעיר, במקרה של בני יוסף יש חידוש שלא ראינו קודם לכן בספר בראשית. אם עד עתה דחיית הבכורים במשפחת אברהם הולידה שנאה ומאבק לדורי דורות, במקרה זה היה המצב שונה. מנשה לא נדחה מהמשפחה גם אם אפרים נמצא ראוי ממנו. בניגוד לישמעאל שנִדחה (בראשית כ"א י-יג) ולעֵשו שהתרחק (בראשית ל"ו ו-ח), מנשה היה מסוגל לקבל ולהכיל את האבחנה של יעקב שאפרים יגדל ממנו ולהישאר חלק מעם ישראל, ולכן איננו שומעים על מריבות ומלחמות בין שבטי מנשה ואפרים.

המסר של יעקב נקלט.