"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" - תקציר
כאשר יצא יעקב לחרן נדר נדר: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. (בראשית כ"ח כ-כב). ואכן אנו מוצאים שבכניסתו לארץ הקים יעקב מצבה בבית אל (בראשית ל"ה יד-טו), ובכך קיים את החלק הראשון של הנדר, אך מה עם החלק השני – לתת מעשר מכל? היכן מצאנו שקיים יעקב את נדרו זה?
בספר היובלים ובמדרשי חז"ל יש השלמה לסיפור המופיע בתורה ובה מסופר כיצד נתן יעקב מעשר מכל, בדיוק כפי שנדר (ספר היובלים, פרק לב, א-ד; פרקי דר' אליעזר, פרק לז), אולם לא ניתן להתעלם מכך שבסיפור כפי שהוא מופיע בספר בראשית אין לתיאורים האלו כל זכר.
לקראת המפגש עם עֵשו וגם במהלכו התרפס יעקב לפני אחיו. הוא שלח לעֵשו מנחה, כינה אותו "אדוני" ולעצמו קרא "עבדך". בהשפעת חז"ל אנו רגילים לחשוב שמרוב פחדו מעֵשו, כל מַעשיו של יעקב היו מכוונים כדי להינצל מזעמו. אולם עלינו לשים לב לכך שיעקב הוא זה שיזם את המפגש עם עֵשו והוא זה ששלח שליחים עד לשעיר הרחוקה על מנת לספר לאחיו על שובו לארץ. זאת ועוד, הביטויים "אדוני" ו"עבדך" שבהם השתמש יעקב נאמרו עוד לפני שנודע ליעקב שעֵשו מגיע למפגש עם ארבע מאות איש ופניו למלחמה, כלומר בשלב שבו היו ליעקב פחות סיבות לחשוש מעֵשו. עוד יש לשים לב לכך שיעקב כינה את עֵשו "אדוני" לא רק כשעמד לפניו, מצב שבו ניתן להבין את השימוש בכינוי זה לצורכי חנופה, אלא גם בשיחה פרטית עם מלאכיו כאשר הינחה אותם לקראת מפגשם עם אחיו ("כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו"; בראשית ל"ב ה).
האם יש הסבר אחר לַכָּבוד שנתן יעקב לעֵשו?
ניתן לומר כי במהלך השנים התגבשה בליבו של יעקב המחשבה שמא היה דופי בכך שהונה את אביו במעשה גניבת הברכות ואולי אפילו בקניית הבכורה מאחיו בעבור נזיד עדשים. יתכן שקיננה בליבו התחושה שלוּ היה יכול היה עושה את הדברים אחרת. אולי התעוררו ביעקב רגשות אשמה בעקבות החוויה שחווה בשנים ששהה במחיצתו של לבן, כאשר הוא היה המרומה. יעקב הכיר בטעויות שעשה בהתנהגותו כלפי עֵשו וביקש לתקן אותן. גם שליחת המלאכים עם המנחה וגם השימוש בביטויים "אדוני" ו"עבדך" היו מכוונים לשדר לעֵשו שיעקב חוזר בו ממעשה ההונאה ומכיר בגזירת ה' שקבעה שעֵשו הוא הבכור.
שאלתי, היכן קיים יעקב את נדרו שבו הבטיח "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"? התשובה המפתיעה היא שהמנחה שנשלחה לעֵשו היא עצמה המעשר שהפריש יעקב. כך אמר יעקב לעֵשו כאשר ניסה לשכנע אותו לקחת את המנחה שהכין לו:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח. (בראשית ל"ג י-יא)
יעקב השתמש במילים המזכירות את המילים שבהן השתמש בעת שנדר. בפנייתו לעֵשו הוא אומר:
"כִי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" (בראשית ל"ג יא)
משפט זה מזכיר את לשון הנדר:
"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כ"ח כב)
על פי דבריו של יעקב, נתינת המנחה לעֵשו שקולה לנתינתו לאלוהים. לכן אם יסכים עֵשו לקבל את המנחה יוכל יעקב לשלם את נדרו.
אולם כיצד יכולה נתינת המנחה לעֵשו לקיים את הנדר של יעקב לתת מעשר מכל? התשובה היא שבניגוד לקורבן, מעשר ניתן לבני אדם, ולא ישירות לאל. לדוגמה, לאחר ניצחונו של אברהם על ארבעת המלכים נתן אברהם מעשר למלכי־צדק מלך שלם (בראשית י"ד טז-כ). אמנם לא נכתב במפורש שעֵשו תיפקד ככוהן או בתפקיד פולחני אחר. אך ברוח המשנה בזבחים (י"ד ד) ניתן לומר שבתקופות קדומות שימשו הבכורות בתפקיד הזה במסגרת המשפחה. ולכן מתוקף תפקידו ומעמדו כבכור, גם אם לא היה ראוי לכך, נתינת המעשר לעֵשו קיימה את החלק השני של הנדר – "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".
