וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך


וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך

לאחר ששמעה רבקה כי עֵשו מבקש להרוג את יעקב בגלל שלקח במרמה את ברכתו של עֵשו, היא פנתה אל יעקב והמליצה לו לברוח לחרן:

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ. עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (בראשית כ"ז מב-מד)

התוכנית המקורית של רבקה הייתה שיעקב יישב כמה שנים אצל לבן אָחִיהָ לבן, עד אשר תשוב חמתו של עֵשו. אז תשלח רבקה ותיקח את יעקב משם. אולם בפועל איננו שומעים שרבקה שלחה לקחת את יעקב חזרה ארצה. היה זה יעקב שלאחר עשרים שנה ברח מלבן לאחר שהבין כי לבן איננו עימו כתמול שלשום.

אין קושי בכך שהתוכנית המקורית של רבקה לשלוח ולקחת את יעקב מחרן לא יצאה אל הפועל, מכל סיבה שלא תהיה. אולם ניתן היה לצפות כי התורה לכל הפחות תזכיר את רבקה בסיפור חזרתו של יעקב, שהרי היא הייתה זו ששלחה את יעקב לחרן. זאת ועוד, היה מתבקש שבשעה שיעקב חוזר לארץ כנען הוא יחזור אל רבקה אימו אשר שלחה אותו. אולם בפועל אנו קוראים כי יעקב חזר אל יצחק אביו ואילו רבקה אינה נזכרת כלל. ניתן לשער כי רבקה לא הייתה בין החיים כאשר חזר יעקב מחרן ועל כן התורה לא תיארה מפגש של יעקב עם אימו. אולם גם אז היה מתבקש שהתורה תציין את דבר מותה של רבקה ואולי אפילו את תגובתו של יעקב לאירוע הזה, כמו שהתורה התעכבה לספר על מותה של דבורה, מיניקת רבקה, ועל מקום קבורתה במהלך סיפור חזרתו של יעקב לארץ כנען (בראשית ל"ה ח). למרות זאת התורה איננה מזכירה ולוּ דבר אחד הקשור לרבקה. מדוע מתעלמת התורה מרבקה? מדוע היא אינה מוזכרת כלל?

ברצוני לטעון כי לא בכדי התעלמה התורה מרבקה. בהימנעות מלספר על רבקה, התורה רומזת לנו כי לקראת כניסתו לארץ חל ביעקב שינוי שהרחיק אותו מרבקה אימו ומההדרכה שקיבל ממנה, ובמובן זה יעקב לא חזר לרבקה.

"לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל"

לפני המפגש עם עֵשו ולקראת הכניסה לארץ כנען, בירך מלאך ה' את יעקב ושינה את שמו לישראל (בראשית ל"ב כט), וכך עשה גם ה' בעצמו מאוחר יותר, בבית אל (בראשית ל"ה י). שינוי השם מעיד על תהליך שעבר יעקב, ששיאו היה במאבק עם המלאך. 'יעקב' ההולך בדרכי מרמה ועקמומיות הפך ל'ישראל' – אדם חדש המתמודד באומץ וביושר. "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב כח).

יעקב קיבל את שמו המקורי בעקבות מה שקרה במהלך לידתו. כשעֵשו אחיו התאום יצא ראשון, אחזה ידו של יעקב בעקב עֵשו, כאילו ניסה לעכב את עֵשו ולצאת לפניו. על פי הסיפור, שמו של יעקב קשור באירוע זה ונגזר מהמילה המציינת את עָקֵב הרגל. אך לשם 'יעקב' יש משמעות נוספת. השורש ע.ק.ב. מציין גם רמאות או הונאה ועורמה, כפי שניתן ללמוד מדברי עֵשו: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית כ"ז לו). ואכן פעמיים נהג יעקב עם עֵשו בעורמה. פעם אחת בקניית הבכורה ופעם שנייה בלקיחת הברכות שהיו מיועדות לעֵשו.

את דפוס ההתנהגות המתבטא בשם 'יעקב', למד יעקב מאימו רבקה, אחות לבן. כזכור הייתה זו רבקה שיזמה את גניבת הברכות והפצירה ביעקב לרמות את יצחק אביו בעוד יעקב עצמו הסתייג מהמעשה. כאשר התורה מספרת לנו שיעקב חזר ליצחק אביו ומתעלמת מקיומה של רבקה היא שולחת לנו רמז עבה לכך שיעקב נטש את דרכה של אימו, אשר הניעה אותו להשיג את הבכורה בדרכי מרמה, וקיבל את רצונו של יצחק שלא ליטול מעֵשו את הבכורה. אם כן, חזרתו של יעקב מחרן אל יצחק מסמלת את עזיבתו של יעקב את דרך המרמה שאותה מייצגים לבן ובמידה מסוימת גם אחותו רבקה, וחזרתו לדרכו הישרה של יצחק.

הנדר

הדבר בא לידי ביטוי גם בצורה המיוחדת שבה קיים יעקב את הנדר שנדר ביציאתו לחרן:

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. (בראשית כ"ח כ-כב)

בהתגלות של מלאך ה' ליעקב, שֶבָּה הוא ציווה עליו לחזור לארץ, הזכיר המלאך ליעקב את נדרו:

אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ. (בראשית ל"א יג)

ואכן אנו מוצאים שבכניסתו לארץ הקים יעקב מצבה בבית אל, ובכך קיים את החלק של הנדר שבו הבטיח שהאבן ששימשה למצבה תהיה בית אלוהים, כלומר בית אל:

וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל. (בראשית ל"ה יד-טו)

אך מה עם החלק האחר של הנדר – לתת מעשר מכל? היכן מצאנו שקיים יעקב את נדרו זה? ואכן חז"ל מבקרים את יעקב על כך שהוא השתהה מלשלם את נדרו:

אמר ר' אבא בר כהנא: בשעת עקתא נדרא, בשעת רווחא שיטפא... (בעת צרה – נדר, ובהיות הרוָוחה חזר להרגלו). אמר לו הקב"ה: יעקב, שכחת נדרך? קום עלה בית אל, לביתו של אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך, ואם אין את עושה כן, הרי את כעֵשו – מה עֵשו נודר ואינו מקיים, אף את נודר ואינך מקיים. (בראשית רבה, פרשה פא)

על פי המדרש, הפנייה של הקב"ה אל יעקב "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל" הייתה קריאה שמאחוריה מסתתרת האשמה על כך שהוא לא עמד בדיבורו ולא קיים את נדרו. אולם על פי המדרש, העלייה לבית אל ובניית המזבח שם היו קיום מלא של הנדר, אף על פי שלמעשה לא היה בכך מילוי של ההתחייבות הספציפית של יעקב לתת מעשר מכל, כפי שנדר. בספר היובלים יש השלמה לסיפור המופיע בתורה ובה מסופר כי יעקב נתן מעשר מכל, בדיוק כפי שנדר. על פי ספר היובלים, בנוסף למעשר מרכושו נתן יעקב מעשר גם מבניו, בכך שייחד את לוי לעבודת ה'. לוי הוא אמנם הילד השלישי ולא העשירי, אולם ספר היובלים מסביר שאם מונים אחורנית מבנימין – לוי הוא העשירי:

וישב בלילה ההוא בבית אל, ויחלום לוי והנה מלאו ידיו וידי בניו לכהונת עולם לכהן לפני אל עליון. וייקץ משנתו ויברך לה'. וישכם יעקב בבוקר בארבעה עשר לחודש הזה, ויעשר מכל. ובימים ההם הרתה רחל את בנימין בנה, ויפקוד יעקב את בניו ממנו ולמעלה, ויפול חבל ה' על לוי. (ספר היובלים, פרק לב, א-ד)

מעֵין הסיפור שמופיע בספר היובלים, מצאנו גם במדרשים. בפרקי דר' אליעזר מסופר כי יעקב הפריש מעשר ממקנהו והפריש את בנו לוי כמעשר, קודש לה':

אמר לו המלאך: לא כך אמרת לי: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"? מה עשה יעקב? לקח את מקנה קניינו שהביא מפדן ארם מחמשה אלפים וחמש מאות. ועוד אמר המלאך ליעקב: יעקב, לא נתת מעשר מכל, והלא יש לך בנים ולא עישׂרת אותם לי. מה עשה יעקב? הפריש ארבעה בכורות לארבעה אימהות ונשתיירו שמונה בנים. התחיל משמעון וגמר בבנימין שבמעי אמו. ועוד התחיל משמעון ועלה לוי מעשר קדש לה' שנאמר: "הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'" (ויקרא כ"ז לב). (פרקי דר' אליעזר, פרק לז)

כאמור השלמת הסיפור המקראי בסיפור על קיום הנדר במלואו, כפי שמובא בספר היובלים ובמדרשים, מתבקשת. אולם לא ניתן להתעלם מכך שבסיפור כפי שהוא מופיע בספר בראשית אין זכר לנתינת המעשר. אם נכונה הקביעה שיעקב לא שילם את נדרו – מדובר במחדל חמור. אם כך, לא ברור מדוע התורה מתעלמת מהעניין ואינה מבקרת את יעקב על כך וכיצד זה המשיך ה' להתגלות אליו מבלי להתייחס למחדל הזה? ובכלל, מדוע לא שילם יעקב את נדרו, שאלה שמתחזקת לאור העובדה שהוא צלח את המפגש עם עֵשו שממנו כה חשש?

המסקנה המתבקשת היא שיעקב שילם את נדרו ונתן מעשר מכל. אך מדוע התורה לא מספרת לנו על כך דבר? האם יתכן שהתורה סיפרה על קיום הנדר ואנו לא הבחנו בכך? כדי לענות על כך נעיין בסיפור המפגש בין יעקב לעֵשו.

"כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו"

לקראת המפגש עם עֵשו וגם במהלכו התרפס יעקב לפני אחיו. הוא שלח לעֵשו מנחה, כינה אותו "אדוני" ולעצמו קרא "עבדך". בהשפעת חז"ל אנו רגילים לחשוב שמרוב פחדו מעֵשו, כל מַעשיו של יעקב היו מכוונים כדי להינצל מזעמו. אולם עלינו לשים לב לכך שיעקב הוא זה שיזם את המפגש עם עֵשו והוא זה ששלח שליחים עד לשעיר הרחוקה על מנת לספר לאחיו על שובו לארץ. זאת ועוד, הביטויים "אדוני" ו"עבדך" שבהם השתמש יעקב נאמרו עוד לפני שנודע ליעקב שעֵשו מגיע למפגש עם ארבע מאות איש ופניו למלחמה, כלומר בשלב שבו היו ליעקב פחות סיבות לחשוש מעֵשו. עוד יש לשים לב לכך שיעקב כינה את עֵשו "אדוני" לא רק כשעמד לפניו, מצב שבו ניתן להבין את השימוש בכינוי זה לצורכי חנופה, אלא גם בשיחה פרטית עם מלאכיו כאשר הינחה אותם לקראת מפגשם עם אחיו ("כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו"; בראשית ל"ב ה).

האם יש הסבר אחר לַכָּבוד שנתן יעקב לעֵשו?

ניתן לומר כי במהלך השנים התגבשה בליבו של יעקב המחשבה שמא היה דופי בכך שהונה את אביו במעשה גניבת הברכות ואולי אפילו בקניית הבכורה מאחיו בעבור נזיד עדשים. יתכן שקיננה בליבו התחושה שלוּ היה יכול היה עושה את הדברים אחרת. אולי התעוררו ביעקב רגשות אשמה בעקבות החוויה שחווה בשנים ששהה במחיצתו של לבן, כאשר הוא היה המרומה. יעקב הכיר בטעויות שעשה בהתנהגותו כלפי עֵשו וביקש לתקן אותן. גם שליחת המלאכים עם המנחה וגם השימוש בביטויים "אדוני" ו"עבדך" היו מכוונים לשדר לעֵשו שיעקב חוזר בו ממעשה ההונאה ומכיר בגזירת ה' שקבעה שעֵשו הוא הבכור.

ועדיין, העובדה שעֵשו הוא הבכור איננה הופכת אותו בהכרח לַבֵּן הנבחר, זה שימשיך את השושלת המפוארת של בית אברהם, בעוד אחיו יעקב יידחה מהשושלת. ייתכנו גם דגמים אחרים ליחסים בין האחים. לדוגמה, האפשרות ששני הבנים ימשיכו יחד את אביהם או שהצעיר הוא זה שיוביל. ואכן אנו רואים שבערוב ימיו שינה יעקב את דעתו בקשר למוסד הבכורה. יעקב חדל לחשוב שהבכור זכאי באופן אוטומטי לברכה יתרה על פני אחיו. הדבר בא לידי ביטוי כאשר יוסף הציג בפני יעקב את שני בניו, מנשה ואפרים, על מנת שאביו יברכם לפני מותו. במעמד הזה יעקב שֹיכל את ידיו והעדיף לשים את ימינו על ראש אפרים הצעיר למרות התנגדותו של יוסף:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. (בראשית מ"ח יח-יט)

למעשה הדבר בא לידי ביטוי עוד קודם לכן בהעדפה של יעקב את יוסף ואפילו את יהודה, על פני ראובן הבכור. אמנם בדברי הימים א (ה' א) נאמר שהבכורה נלקחה מראובן וניתנה ליוסף. אולם דבר זה לא נאמר בספר בראשית. גם בדברי יעקב לבניו בסוף ימיו, כאשר הוא נזף בראובן ואף נישל אותו מחלקו הנוסף ("אַל תּוֹתַר"), הוא עדיין כינה אותו "בְּכֹרִי" (בראשית מ"ט ג-ד).

אם כן, יתכן שהתובנה שלפיה סדר הלידה אינו הדבר הבלעדי שקובע את היחסים בין הבנים, החלה להתגבש אצל יעקב כבר בשלב הזה, לפני החזרה לארץ ישראל. התובנה הזו היא שהובילה את יעקב להכיר בכך שלא היה טעם בניסיונות שלו בעבר לקנות את הבכורה ולגנוב את הברכות.

עֵשו הבכור

הסברתי לעיל שלקראת כניסתו לארץ ישראל יעקב חזר בו והכיר בכך שעֵשו הוא הבכור. מעניין לראות שגם מנקודת הראות של המְסַפֵר, כלומר התורה – עֵשו נשאר הבכור. ניתן לראות את המסר הזה עולה מהמשך הפסוקים. לדוגמה, כאשר התורה מספרת לנו על הנסיבות שהביאו את עֵשו לגור בהר שעיר, היא אומרת:

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. (בראשית ל"ו ו-ח)

התורה מדגישה כי הייתה זו בחירתו החופשית של עֵשו לגור בשעיר ואין מדובר בנישולו מירושת הארץ כדוגמת שילוחם של בני הפילגשים אשר לאברהם, ששולחו על ידו לארץ בני קדם בעודו חי (בראשית כ"ה ו). ההדגשה הזו של התורה באה להוציא מידי המחשבה כאילו העובדה שעֵשו אינו גר בארץ מגורי אביו בכנען, מוכיחה כי הוא אינו הבכור. בהמשך מתארת התורה את מותו ואת קבורתו של יצחק:

וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. (בראשית ל"ה לט)

תיאור קבורת יצחק מזכיר לנו את קבורת אברהם. בשני המקרים הקוברים הם שני בניו של הנפטר. במקרה של אברהם היו אלו יצחק וישמעאל ואילו כאן, בקבורת יצחק – עֵשו ויעקב. בשני המקרים הסדר שבו מוזכרים הבנים אינו מקרי. בקבורת אברהם מוזכר יצחק לפני ישמעאל. המשמעות בשל הַסדר הזה היא שיצחק בן שרה הגבירה קודם לישמעאל בן הגר השפחה, אף על פי שהוא הצעיר מביניהם. ואילו בסיפור קבורת יצחק מוזכר עֵשו הבכור לפני יעקב הצעיר, כדי להדגיש כי למרות מכירת הבכורה וגניבת הברכות עֵשו הוא עדיין הבכור, ואף יעקב מכיר בכך.

לאחר מכן, לאורך פרק ל"ו, מתוארות באריכות תולדותיו של עֵשו, תוך ציון שנים עשר הנשיאים ממשפחתו ושמותיהם של אלופיו. תיאור רשימת שנים עשר אלופי עֵשו, ועוד יותר ממנה רשימת המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל, מבטאות היטב את בכורתו של עֵשו. עֵשו הוא הבכור, הקודם ליעקב הצעיר, שהרי מלכיו, מלכי אדום, מלכו שנים רבות לפני שבישראל חשבו על מלוכה.

דחייתו של עֵשו

כפי שאנו יודעים, בסופו של דבר היה זה יעקב שהמשיך את מורשתו של אברהם בעוד שעֵשו נדחה. אבל, עובדה זו נבעה ממעשיהם של האחים ולא ממיקומם במשפחה. נראה כי נקודת המפנה הייתה ההחלטות שקיבלו שני האחים, ששיקפו את יחסם לארץ המובטחת. כזכור ה' בחר באברהם וציווה עליו לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו וללכת אל הארץ הנבחרת, הארץ שבה יהפוך לגוי גדול ומבורך לטובת האנושות כולה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. (בראשית י"ב א-ג)

אך בעוד יעקב עזב את הגלות בחרן שנכפתה עליו וחזר ארצה, לביתו של יצחק אביו, עֵשו בחר מרצונו החופשי להגר לשעיר. בהתנתקות הזאת מארץ כנען ומאביו יצחק, ויתר עֵשו למעשה על הייעוד להמשיך את מורשתו של אברהם והשאיר אותו ליעקב.

קיום הנדר

שאלתי קודם, היכן קיים יעקב את נדרו שבו הבטיח "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"? התשובה המפתיעה היא שהמנחה שנשלחה לעֵשו היא עצמה המעשר שהפריש יעקב. כך אמר יעקב לעֵשו כאשר ניסה לשכנע אותו לקחת את המנחה שהכין לו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח. (בראשית ל"ג י-יא)

על פי דבריו של יעקב, נתינת המנחה לעֵשו שקולה לנתינתו לאלוהים. לכן אם יסכים עֵשו לקבל את המנחה יוכל יעקב לשלם את נדרו. יעקב גם השתמש במילים המזכירות את המילים שבהן השתמש בעת שנדר. בפנייתו לעֵשו הוא אומר:

"כִי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" (בראשית ל"ג יא)

משפט זה מזכיר את לשון הנדר:

"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כ"ח כב)

נשים לב לכך שהרשימה המפורטת של הפריטים במנחה לעֵשו, זהותם של הפריטים והמספרים המדויקים של כל סוג בהמה מזכירים את רשימת הפריטים בשלל מדיין (במדבר ל"א כה-נד). גם שם ישנו פירוט מספרי של כל קטגוריה: אדם, חמורים, צאן ובקר שניתנו כמכס לה' – פעולה שמקבילה למעשר שנדר יעקב להפריש.

אולם כיצד יכולה נתינת המנחה לעֵשו לקיים את הנדר של יעקב לתת מעשר מכל?

התשובה היא שבניגוד לקורבן, מעשר ניתן לבני אדם, ולא ישירות לאל. לדוגמה, לאחר ניצחונו של אברהם על ארבעת המלכים נתן אברהם את המעשר למלכי־צדק מלך שלם, שהיה כוהן לאל עליון:

וּמַלְכִי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. (בראשית י"ד טז-כ)

אמנם לא נכתב במפורש שעֵשו תיפקד ככוהן או בתפקיד פולחני אחר. אך ברוח המשנה ("עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות"; משנה זבחים, פרק יד משנה ד), ניתן לומר שבתקופות קדומות שימשו הבכורות בתפקיד הזה במסגרת המשפחה. ולכן מתוקף תפקידו ומעמדו כבכור, גם אם לא היה ראוי לכך, נתינת המעשר לעֵשו קיימה את החלק השני של הנדר – "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".

אעיר בדרך אגב כי שלם, עירו של מלכי־צדק שקיבל מעשר מאברהם, הייתה גם העיר הראשונה בארץ כנען שאליה הגיע יעקב לאחר המפגש עם עֵשו ("וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם"; בראשית ל"ג יח), מפגש שבו על פי דבריי הוא שילם את נדרו והפריש את המעשר. נתון זה מחזק את ההקבלה בין המפגש של אברהם עם מלכי־צדק לבין המפגש בין יעקב לעֵשו, אשר בשניהם ניתַן מעשר מכל.

אולם מדוע שילם יעקב את נדרו דווקא באמצעות נתינה לעֵשו? מדוע לא נתן את המעשר לבן דמותו של מלכי־צדק מלך שלם, כפי שעשה אברהם? התשובה היא שכאשר יעקב הביא את המעשר לעֵשו הוא הראה באופן המובהק ביותר כי הוא מכיר בבכורתו של עֵשו ומתחרט על מעשיו, וזו כאמור הייתה מטרתו של יעקב במפגש שיזם עם עֵשו.

הרעיון שלפיו המנחה לעֵשו הייתה המעשר שנתן יעקב מופיע כבר במדרש, בפרקי דר' אליעזר:

ולקח יעקב את כל מעשר קניינו שהביא מפדן ארם ושלח ביד עבדיו ונתן לעֵשו...
אמר הקדוש ברוך הוא: יעקב, עשית הקודש חול? אמר לפניו: ריבון כל העולמים, אני מחניף לרשע בשביל שלא יהרגני. מכאן אמרו מחניפין את הרשעים בעולם הזה מפני דרכי שלום... (פרקי דרבי אליעזר, פרק לז)

בניגוד לטענתי, שנתינת המעשר לעֵשו הייתה מעשה מכוּון של הכרה בבכורתו של עֵשו, ניסיון לתיקון העוול וחזרה מכל מעשי המרמה שנקט בהם יעקב בעבר, המדרש מפרש שנתינת המעשר לעֵשו נעשתה על ידי יעקב כדי שעֵשו לא יהרוג אותו. אולם כאמור על פי פשט הפסוקים ניתן לראות שאת המעשר התכוון יעקב לתת לעֵשו עוד לפני שהתעורר בליבו חשש מפני המפגש איתו. שהרי עוד לפני שלמד יעקב שעֵשו מגיע עם גדוד של 400 איש הוא רמז על כוונתו לתת לו את המעשר, בכך שהביע את כוונתו למצוא חן בעיני עֵשו:

...וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ. (בראשית ל"ב ה)

ראינו אם כן, שלקראת חזרתו לארץ ישראל התחרט יעקב על כך שניסה ליטול מעֵשו את הבכורה ואת הברכות וביקש להחזיר את הגלגל אחורה ולהכיר בבכורתו של עֵשו. הוא עשה זאת על ידי נתינת מנחה לעֵשו, מעשה שבאמצעותו גם קיים את נדרו לה' להפריש מעשר מרכושו, מעשר שאותו הוא נתן לאחיו הבכור. אם כך, אין התורה מתעלמת משאלת קיום הנדר של יעקב אלא להיפך, היא מספרת על כך, ובהרחבה.

אתר זה נבנה באמצעות