וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל
דין מעניין קובע שעל הרוצח בשגגה לשבת בעיר המקלט עד יום מותו של הכוהן הגדול. מדוע הרוצח חייב לשבת בעיר המקלט גם לאחר שהתברר כי הוא רצח בשגגה? ומדוע לאחר מות הכוהן הגדול הוא יכול לשוב לביתו?
יתכן שאת התשובה לשאלתנו נוכל למצוא בבחינה של הפרוצדורה שמתנהלת לאחר מקרה רצח. במקרה של רצח בשגגה בורח הרוצח לעיר המקלט. לאחר מכן מובא הרוצח למשפט שמתנהל בין גואל הדם לרוצח. אם מתברר שהרצח בוצע במזיד מועבר הרוצח לגואל הדם, שהורג אותו. אם מסתבר שרצח בשגגה, מחזירה אותו הָעֵדָה לעיר המקלט.
הפתרון של התורה להציל את הרוצח בשגגה מגואל הדם (במדבר ל"ה כה) באמצעות עיר המקלט מפתיע. אם הרוצח בשגגה יצא זכאי במשפט, מדוע הוא זקוק להגנה? מדוע לא נקבע כי לגואל הדם אסור לרצוח את הרוצח בשגגה? הרי בסופו של דבר כך בדיוק יקרה כאשר ישוב הרוצח בשגגה לאחוזתו לאחר מות הכוהן הגדול. גואל הדם ייאלץ לקבל את הדין ויהיה אסור לו לפגוע ברוצח בשגגה. כמו כן, לא מובן מדוע התורה מתירה לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה אם האחרון יצא מעיר המקלט (במדבר ל"ה כו-כז). הלא מכיוון שרצח בשגגה אין לו דין מוות ומדוע אם הוא יצא מעיר המקלט דמו בראשו ומותר לגואל הדם לרצוח אותו?
התשובה היא שגאולת הדם היא מנגנון חברתי שהייתה בו תועלת רבה לאורך אלפי השנים שקדמו לתורה, בכך שהוא הבטיח שהאנשים נזהרו מאוד מלהגיע למצב שהם הורגים אדם, גם אם זה בטעות. לאור זאת, התורה מכירה, גם אם מחוסר ברירה, במוסד גאולת הדם ובזכותו של גואל הדם לרצוח את הרוצח, גם כאשר הרצח בוצע בשגגה. מצד שני, התורה קובעת כי אין לרוצח בשגגה דין מוות מכיוון שהרצח לא בוצע בכוונה תחילה. כדי לפשר בין שני העקרונות הללו, התורה מאפשרת לגואל הדם לנקום את מות קרובו ואינה אוסרת זאת, ומצד שני מגינה על רוצח שטוען לחפותו ולרוצח בשגגה לאחר הבירור המשפטי - באמצעות ערי המקלט. התוצאה המתקבלת היא שמבחינה עקרונית התורה מאמצת את הדין הקדום של גאולת הדם שעל פיו רשאי גואל הדם להרוג את מי שרצח את קרובו, גם אם בשוגג, אולם בעיר המקלט הרוצח בשגגה נהנה מהגנת הָעֵדָה ולכן גואל הדם לא יכול להרוג אותו. לכן, כל עוד הרוצח בשגגה נשאר בתחום עיר המקלט הוא זוכה להגנת הָעֵדָה מפני גואל הדם. אבל אם יצא מחוץ לעיר המקלט, שוב הוא לא יהיה מוגן מפני גואל הדם, ועל כן דמו בראשו.
על פי האמור בספר דברים (י"ז, ח-יג; י"ט יז; כ"א ה), עשיית המשפט בארץ מסורה לכוהנים הלווים. ניתן להניח כי הכהן הגדול, שעמד בראש הכהונה והלוויה, היה ראש מערכת המשפט (ראו גם דברי הימים ב י"ט ד-יא). ברצוני להציע שהסיבה שהרוצח בשגגה יכול לשוב לאחוזתו לאחר מות הכוהן הגדול בלי לחשוש מגואל הדם היא מכיוון שגאולת הדם אינה מותרת עד עולם אלא מוגבלת לזמן, והזמן הזה הוא משך תקופת הכהונה של ראש מערכת המשפט – הכוהן הגדול. במונחים מודרניים ניתן לתאר זאת כהתיישנות מקרה הרצח בשגגה לאחר מות הכוהן הגדול.
הכוהן הגדול שבתקופת כהונתו התבצע הרצח מאפשר לקרובו של הנרצח לגאול את דמו ולהרוג את הרוצח במסגרת הלגיטימית של גאולת הדם על הרצח שאירע בתקופתו ובמשמרת שלו. אולם לאחר מותו של הכוהן הגדול שבתקופתו התבצע הרצח הראשון מסתיימת התקופה שבה מותר לגואל הדם לגאול את דמו של קרובו, לכן לאחר מות הכוהן הגדול גואל הדם לא יוכל לגאול את הדם בלי להיחשב לרוצח. אם בכל זאת הוא ירצח את הרוצח, המעשה לא ייחשב גאולת דם ולכן הוא לא יזכה בהגנה הָעֵדָה אלא יועמד לדין באשמת רצח. על כן, לאחר מות הכוהן הגדול יוכל הרוצח בשגגה לשוב לאחוזתו ולהיות בטוח שהוא מוגן מפני גאולת הדם היות שתם זמנה והיא אינה לגיטימית עוד.
* תקציר של הפרק "וישב בה עד מות הכהן הגדול", בספר "בעקבות הפשט האבוד"
* התמונה חוללה באמצעות Bing Image Creator
