שמן למאור
ברשימת החומרים שישראל נתבקשו לתרום למלאכת המשכן יש בדר"כ חומרי גלם שנדרשים לצורך בניית המשכן וכליו ולא לפעילות השוטפת. יוצאים מן הכלל הם השמן למאור והבשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. מדוע רק הם ולא גם חומרים נוספים כמו לדוגמה אלו הנדרשים להכין את לחם הפנים?
ר"י בכור שור (שמות כ"ה ו) מסביר שהשמן והבשמים ייחודיים כי הם נדרשו על מנת לקבל את ה' במשכן. לדבריו, יש חובה למשוח את המשכן וכליו בשמן המשחה, ועל דרך כבוד, יש לבשם את המשכן בקטורת ולהדליק את המנורה לפני בואו. ואכן, בשלב האחרון של הקמת המשכן הייתה חניכה של כל כלי וכלי (שמות מ' יז-לג). על השולחן ערכו את לחם הפנים, על המנורה העלו את הנרות, על מזבח הקטורת הקטירו קטורת, בכיור נתנו מים לרחצה ועל מזבח העולה - העלו עולה ומנחה. החיסרון בפירוש של הר"י בכור שור, שאין בתורה רמז לחלוקה שהוא מציע בין חומרי הגלם השונים.
כמו כן, לא ניתן לומר שצויינו רק חומרי גלם שדורשים עיבוד של אומנים כמו הקטורת ושמן המשחה, מכיוון שגם חומרי הגלם של לחם הפנים לא נמצאים ברשימת התרומה למרות שחכמי הלב נדרשו לעשותו (שמות ל"ה יג). גם חלוקה לחומרי גלם נדירים ויקרים כמו בשמים לבין מים לכיור או בהמה לעולה נראית בעייתית בגלל השמן למאור שמוזכר ברשימת התרומות שעל פניו הוא חומר פשוט ולא יקר במיוחד.
הרלב"ג (שמות כ"ה ו) מפנה את תשומת ליבנו שהשמן והבשמים היו חלק מתרומתם הייחודית של הנשיאים, יחד עם אבני השוהם ואבני המילואים (שמות ל"ה כו-כז). האבנים היקרות והבשמים היו ללא ספק מצרך נדיר ויקר. מכך שהנשיאים הביאו גם את השמן למאור, ניתן להבין, למרבה ההפתעה, ששמן הזית הזך כתית - היה באותו הזמן ובאותן נסיבות מוצר יקר. ואכן אנו יודעים שבמצרים העתיקה שמן הזית היה יקר מאוד.
אם כן, הסיבה לדרישה המפורשת לתרום שמן ובשמים, הייתה בגלל שאלו היו מוצרים נדירים ויקרים שנדרשו לחניכתו של המשכן בעת הקמתו.
