קריאה חדשה לסיפור קריעת ים סוף

כולנו מכירים את הסיפור הקלאסי של קריעת ים סוף — בני ישראל בורחים ממצרים, הים נקרע לשניים, בני ישראל חוצים ואילו המצרים, הרודפים אחריהם, טובעים בגלים הקורסים עליהם. אבל האם זה באמת מה שקרה? עיון מחודש בטקסט מגלה סיפור שונה, עם תפנית בעלילה, וזה הולך כך: 

במהלך הלילה חצו בני ישראל את הים והמשיכו בדרכם לגדה השנייה. המצרים, שרדפו  אחרי ישראל, הצליחו אף הם לחצות את הים והגיעו לצידו השני. ואז, באשמורת הבוקר, חולל ה' מהומה במחנה מצרים, וגרם להם להימלט — לא מתוך הים, אלא חזרה אליו, בכיוון למצרים. כשהם בדרכם חזרה למצרים, דרך המעבר היבשתי בתוך הים אותו חצו קודם לכן, משה נטה את ידו, והים חזר לאיתנו, וכיסה אותם לעד.

הפסוק: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ (שמות יד כז) מבהיר שהמצרים נסו אל תוך הים, לא מתוך הים. אם כך, הם לא טבעו תוך כדי רדיפה, אלא תוך כדי מנוסה. זאת ועוד, הפסוק הקודם "וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יד כה) מראה שהמצרים לא נסו מהים, אלא מאויבם החדש — ישראל.

פרשנות זו מדגישה את היבט העונש שבסיפור. קריעת ים סוף לא הייתה רק הצלת ישראל, אלא בראש ובראשונה עונש למצרים. ה' גרם לפרעה להאמין שבני ישראל נבוכים במדבר, ומשך אותו ואת צבאו לרדוף אחריהם — רק כדי להביסם באופן סופי (שמות יד א-ד).

אם נשווה זאת לסיפור מלחמת סיסרא ונחל קישון (שופטים ד-ה), נמצא הקבלה מפתיעה: גם שם האויב חצה מכשול ימי בדרכו לקרב, אבל טבע בדרכו חזרה במנוסה. כפי שגרף נחל קישון את צבא סיסרא, כך כיסה ים סוף את צבא פרעה — לא כמעשה הצלה, אלא כמעשה נקמה אלוהית.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מזה? שהסיפור של קריעת ים סוף איננו רק סיפור של הצלה, אלא סיפור של צדק. המצרים לא טבעו כי היוו סכנה מיידית לישראל, אלא משום שהגיעה להם להיענש. זה שינוי משמעותי בהבנת הסיפור — לא רק נס הצלה, אלא בעיקר ענישה של המצרים.

מה דעתכם? האם הקריאה הזו משכנעת? מוזמנים לשתף, להגיב ולחשוב מחדש על אחד מהסיפורים המפורסמים בתנ"ך.