ציצית הכנף

על ציצית הכנף נותנים פתיל תכלת והראיה שלו נועדה להזכיר לנו את כל המצוות כדי שנעשה אותם. מדובר על זיכרון אסוציאטיבי. התכלת משמשת רכיב מרכזי בכלי המשכן: בפרוכת, ביריעות המשכן, בבגדי הכהונה, ובכיסויי הכלים בזמן המסעות. נתינת פתיל התכלת על ציצית הכנף יוצרת קשר אסוציאטיבי לעולם הקדושה ולמחויבות שהיא מביאה בדמות המצוות. 

אולם ציצת הכנף היא ציצית גם ללא נתינת פתיל התכלת עליה. ציצת פירושה קבוצה של שערות, או סיבים במקרה של בגד. עשיית ציצית בכנפי הבגד פירושה פרימת קצוות הבגד באמצעות הסרת התפירות שנמצאות על שולי כנף הבגד. הציווי הזה מזכיר את האיסור להשחית את פאת הראש והזקן. בשני המקרים מדובר בקצה, של הבגד או של הראשו והזקן, וציווי להשאיר אותו פרע. הציווים האלו מזכירים גם את גידול הפרע של שער ראשו של הנזיר ואת פריעת ראשה של הסוטה. 

גידול השיער הוא הדבר המהותי והמרכזי בנזירות – ולא איסור שתיית היין או האיסור היטמאות למתים כפי שלעיתים נוטים לחשוב. השם נזיר עצמו נגזר מהמילה נזר – שפירושו כתר – כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ. שיערו הארוך של הנזיר הוא הכתר לראשו והוא מסמל את קדושתו. הנזיר המגדל פרע שיער ראשו מפגין כי הוא אינו נתון למוסכמות החברה הדורשות מהאדם להסתפר ולעצב את שיערו. כאשר הנזיר מאפשר לשערו לגדול פרע הוא מבטא את יציאתו מהוויה האנושית וכניסתו תחת כנפי השכינה. הוא כבר לא שייך לחברה האנושית ואינו כפוף להבליה. הנזיר הופך להיות קדוש, שייך באופן בלעדי לאל, כמו הטבע הבתולי שטרם נכבש על ידי התרבות האנושית. במקרה של הסוטה המתואר בתורה אין עדים ולא ניתן לדעת מה קרה. במקרה כזה מערכת המשפט והחברה האנושית אינם מסוגלים להכריע האם האישה בגדה בבעלה אם לאו. על כן האיש החושד באשתו שסטתה פונה אל ה' שיכריע. ניתן אם כן להציע כי פריעת ראש האישה על ידי הכוהן מסמלת כי האישה כבר לא כפופה לנורמות האנושיות המחייבות שיער ראש מסופר ומסודר ודינה מועבר מהכרעה משפטית, אנושית רגילה – למשפטו הישיר של האל שיכריע את דינה. ראו במעט יותר הרחבה: פריעת ראש האישה והקשר לנזיר

יתכן אם כן, שגם הציצית, שדורשת שקצה הבגד יהיה פרוע ולא מסודר, מסמלת את התגברות המחויבות לאל על המוסכמות האנושיות המתבטאות בדרישה לסדר. ואם כך, הציצית המושלמת היא דווקא זו הפרועה ולאו דווקא הציצית היפה שיוצאת החוצה מהחולצה בסדר מופתי.