פרדוקס הצרעת

בנגע הצרעת יש מקרה שנראה כמו פרדוקס, אם הנגע מתפשט בכל הגוף הוא הופך להיות טהור, וברגע שמופיע בשר חי, הוא הופך להיות טמא וחוזר חלילה (ויקרא יג ט-יז). הפרדוקס הזה מובא במדרש כאחד הטיעונים של קורח כלפי משה: 

רב אמר: קרח אפיקרסי היה. מה עשה? עמד ועשה טלית שכולן תכלת. אתא גבי משה אמר לו: משה רבינו, טלית שכולה תכלת מה שתהא חייבת בציצית? אמר לו: חייבת, דכתיב: "גדילים תעשה לך וגו'" (דברים כ"ב יב). – בית שהוא מלא ספרים מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו: חייב במזוזה, דכתיב: "וכתבתם על מזוזות ביתך וגו'" (דברים ו' ט). אמר לו: בהרת כגריס מהו? אמר לו: טמא. – פרחה בכולו? אמר לו: טהור. באותה שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול. (תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י הלכה א) 

על הפרדוקס הזה נתלו תילי תילים של רעיונות, אבל האמת היא שעל פי הפשט, אין כאן שום פרדוקס. ראשית, לא ברור שהתורה מדברת על מקרה שהנגע התפשט על פני כל גופו של האדם. סביר יותר שהתורה מדברת על השאת הלבנה שבתוכה מחיית בשר חי, שהתפשטה וכעת היא מכסה את כל עור הנגע ככתוב: וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע - כלומר היא מכסה גם את המחיה שהייתה בתוך הנגע. ואת הביטוי מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו יש להבין כביטוי מושאל המתייחס לנגע ולא לנגוע (ר' יוסף בכור שור). אנלוגיה דומה עושה התורה בנגע לצרעת הבגד - וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע … בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ. (ויקרא יג נה).

אולם גם אם נבין שהכוונה היא שהנגע התפשט בכל הגוף, עדיין, אין כאן פרדוקס. כמו המקרה של הציצית או המזוזה, הפרדוקס הוא פרדוקס הבל. במקרה של ציצית, אין צורך בתכלת, אלא בכך שלבגד יהיו גדילים מתכלת, ולכן בגד שכולו תכלת עדיין חייב בציצית. כך במקרה של מזוזה. אין צורך שבבית יהיו ספרים, יש צורך שעל מזוזות הבית יהיו כתובים דברים מסוימים. ובאופן דומה במקרה של שאת לבנה - שהיא מקרה מיוחד של צרעת ששונה מנגע הצרעת הקלאסי שמראהו עמוק מעור הבשר - אין השאת מטמאת בפני עצמה אלא אם יש בתוכה מִחְיַת בָּשָׂר חַי (ויקרא יג ב). ולכן, אם השאת התפשטה בכל הגוף - שוב אין בתוכה מחיה של בשר חי, ולכן היא אינה מטמאת.