עריות

עריות - פרשת אחרי מות - קדושים 

בויקרא י"ח מתארת התורה במילים קשות את מעשה ארץ מצרים וארץ כנען. היא מתארת את המעשים כתועבות שמטמאים את הארץ עד כדי שהיא מקיאה את יושביה. הרושם המתקבל הוא שמדובר במעשים דוחים ומושחתים של הגרועים באומות, שישראל מצווים להימנע מהם. בין השאר התורה מונה איסור נשיאת אחות, איסור נשיאת שתי אחיות ואיסור נשיאת דודה. 

הבעיה היא שהמעשים האלו היו פרקטיקה מקובלת בישראל. אברהם נשא את אחותו (בראשית כ' יב), יעקב נשא את לאה ורחל שהיו שתי אחיות ואפילו משה הוא תולדה של איסור שהרי אביו, עמרם נשא את יוכבד דודתו (שמות ו' כ). כיצד יתכן שהתורה רואה במעשים אלו תועבה, בעוד שגדולי אבות האומה לא נמנעו מכך?

נראה שהמפתח לתשובה הוא האבחנה בין איסורי השארים לאיסורים האחרים. פרק י"ח מתחלק לשלושה חלקים בהתאמה להפסקות פרשה סגורה שביניהם: פתיחה (א-ה), איסורי שארים (ו-טז) ואיסורים מיניים שונים (יז-ל).

איסורי השארים הם איסורים מיניים הנוגעים לקרוביו של האדם. יש שהיו מקובלים על כלל האנושות, כמו איסור על האם, ויש שהם הרחבות שנאסרו רק על ישראל לאחר קבלת התורה, כמו איסור נשיאת אחות מהאב (אברהם ושרה) ואיסור נשיאת הדודה (עמרם ויוכבד). על האיסורים האלו אין תוספת של היגד שיפוטי כמו: תבל, זימה או תועבה.

החלק השני מכיל רשימה של איסורים מיניים שונים, כמו אישה ובתה, אשת עמיתך, העברה למולך, משכב זכר ומשכב בהמה. בחלק זה יש היגד שיפוטי על המעשים, כמו: זימה, חילול ה', תועבה ותבל. בסוף החלק הזה, ועליו בלבד אומרת התורה שבעוון אלו הארץ מטמאת ומקיאה את יושביה.

הפתיחה מתייחסת לשני החלקים. מזכירה את מעשה ארץ מצרים וארץ כנען (ג) ובכך מתייחסת לחלק של האיסורים הכלליים. ואילו בהמשך מבקשת לעשות ולשמור את משפטי וחוקי ה' (ד-ה) – ובכך היא מתכוונת לחלק הראשון, כלומר לאיסורי השארים, שהורחבו על פי משפטי וחוקי ה' ועתה הם אוסרים דברים שבעבר היו מקובלים, גם בישראל.

איסור נשיאת אישה ואחותה נמנה בחלק של האיסורים הכלליים, ולפי החלוקה הזו, מדובר בתועבה ואם כך לא ברור כיצד התורה אינה מבקרת את יעקב שנשא שתי אחיות. התשובה היא שלא מדובר בתועבה מינית – נשים לב שעל האיסור הזה אין היגד שיפוטי כמו תועבה, זימה וכד'. הבעיה היא במישור המוסרי – לא תיקח לצרור – כלומר האיסור הוא לגרום לשתי אחיות שבדר"כ אוהבות להיות צרות זו לזו. ואילו אצל יעקב, בנסיבות העניין, הדבר היה בלתי נמנע ולכן, לפני מתן תורה – מותר.