סחיטה רגשית

הוויכוח של אברהם עם ה' בפרק י"ח בבראשית הוא אחד מהקטעים המרתקים בתנ"ך. הוא מדגים את אומץ ליבו המוסרי של אברהם ואת נכונותו לעמוד על עקרונות הצדק גם מול האל עצמו.

אברהם מתחיל את הדיון בשאלה האם יש 50 צדיקים בתוך העיר. בהמשך מנסה לבדוק אם יחסרו 5 אנשים - הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר? (בראשית יח כח) ולאחר מכן ממשיך לרדת עד אשר הוא מגיע ל-10 ושם נעצר. 

מה הייתה האסטרטגיה של אברהם במשא ומתן שניהל עם ה' על גורל סדום ומה ניסה להשיג? מדוע התחיל במספר 50? ומה ההיגיון בטענה "הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר?" הרי חייב להיות מספר מסוים שהוא הגבול ומתחתיו אין מספיק צדיקים להציל את כל המקום. ומדוע לא ירד מתחת ל-10? הלא בסופו של דבר, לוט לבדו הציל את כל יושבי העיר צוער (בראשית יט יח-כב). 

נראה כי יש להבחין בשלוש קבוצות או דרגות של אנשים. יש את הרשעים, יש את הצדיקים הגדולים ויש את הבלתי-מעורבים. כלומר, אלו שאינם עושים מעשי רשע כמו הרשעים אבל אינם בהכרח צדיקים גדולים. לאחרונים אפשר לקרוא "צדיקים" - בניגוד לרשעים, כמו בפסוק בדברים: כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. (דברים כה א)

במרד קורח אמר ה' למשה ואהרון: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע (במדבר טז כא). תגובת משה ואהרון הייתה: הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף? (פסוק כב). במקרה הזה, האיש החוטא, קורח - הוא הרשע. משה ואהרון, הם הצדיקים הגדולים. העדה, הם הבלתי-מעורבים, שלא חטאו כמו קורח אבל לאו דווקא היו צדיקים גדולים. משה ואהרון הצדיקים הגדולים הצילו בנוכחותם את כל העדה. לכן ה' ביקש מהם להיבדל מהעדה. הדבר דומה למה שקרה עם לוט, שגם הוא היה צדיק, שמכורח הנסיבות לא היה מסוגל להימלט מערי הכיכר, והציל בכך את העיר צוער (בראשית יט יח-כב). במקרה של קורח, ביקשו משה ואהרון שה' לא יפגע בכל העדה בגלל חטאו של אדם אחד. ומעין זה ביקש אברהם ואף יותר מכך.

אברהם הציג את המקרה כאילו יש רק שתי אפשרויות: להשמיד את סדום עם הצדיקים שבה, או לשאת לכל המקום בעבורם. אבל ישנה עוד אפשרות: ה' יציל את הצדיקים הגדולים על ידי כך שיוציא אותם מסדום, כפי קרה בפועל עם לוט, ואז ישמיד את סדום על יושביה. אברהם לא הציג את האפשרות הזו כי הוא רצה להציל את סדום כולה. 

אברהם נוקט בשיטות של משא ומתן מתוחכמות ואף מניפולטיביות כדי להשיג את מטרתו. זו הסיבה שאברהם מעלה את הטיעון: הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר? (בראשית יח כח). טיעון זה אינו תקף לוגית, אבל הוא מציג את תדמיתו של הי באור בעייתי, כאילו הוא מוכן להשמיד עיר שלמה בגלל חוסר של חמישה צדיקים. אברהם אינו נמנע משימוש בטיעונים רגשיים ובביקורת מוסרית כדי להשיג את מטרתו - להציל את סדום. 

בסדום, בניגוד למקרה של קורח, לא מדובר במיעוט שחטא אלא ברוב של רשעים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה (בראשית יט ד). כדי שתהיה אפשרות שהבלתי-מעורבים שלא חטאו יצילו את כל המקום, כפי שמבקש אברהם, הם צריכים לכל הפחות להיות ציבור, קבוצה משמעותית, ולא כמה יחידים. הקבוצה הקטנה ביותר של ציבור היא של 10 אנשים. כמו שניתן למצוא, לדוגמה, בהיררכיה השיפוטית-צבאית שנהגה בישראל - שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת (שמות יח כא). פחות מכך, אין זה ציבור אלא פרטים.

ומדוע התחיל ב-50? יתכן שזו הקטגוריה הבאה של ציבור, כפי שבאה לידי ביטוי ב-שָׂרֵי חֲמִשִּׁים. ואולי בגלל שהיו חמש ערים בכיכר הירדן, ולפי חישוב של עשרה לכל עיר, כפי שהציע רש"י.

* התמונה חוללה באמצעות DALL·E 3