סוד הצפון

בתיאור כמה קורבנות כתוב שיש לשחוט אותם במקום אשר שוחטים את העולה. הניסוח הוא בתבנית הבאה: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַ-X. כאשר מחפשים היכן מוזכר מקום שחיטת העולה, מוצאים בתחילת ספר ויקרא, שקורבן עולָה מן הצאן נשחט על ירך המזבח צפונה (ויקרא א יא). ואכן, כל הקורבנות הנ"ל, מובאים מהצאן. לעומת זאת, כאשר הקורבן הוא מהבקר, לא מצוין היכן יש לשחוט אותו והההבנה הפשוטה היא שניתן לעשות זאת בכל חצר המשכן. 

מדוע התורה לא אומרת במפורש שקורבנות מהצאו נשחטים בצפון המזבח? מה הטעם להאריך במילים ולהפנות למקום שחיטת העולָה שמוזכר כמה פרקים קודם לכן בתחילת פרשת ויקרא? התחושה היא כאילו התורה אינה מעוניינת לחזור ולומר במפורש שקורבנות הצאן נשחטים בצפון. מדוע?

אני רוצה להעלות כיוון ספקולטיבי ואשמח לשמוע מה דעתכם. 

בסיפור יציאת מצרים התורה מספרת על כך שהמצרים תיעבו רועי צאן (בראשית מו לד), ושזבח הפסח נחשב תועבת מצרים (שמות ח כב). האלוה המרכזי של מצרים, רע - אל השמש, מוזכר כמה פעמים. במכת הארבה נאמר שהארבה כיסה את עין הארץ - וזה רומז לשמש שבעקבות המכה איבדה שליטה על מה שמתרחש בארץ. פרעה רמז למשה שאל השמש - רע - יפגע בהם אם יצאו למדבר, כאשר אמר להם: רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם (שמות י י). כמו כן, הצפון, או ליתר דיוק בעל צפון, מוזכר כמקום מולו התבקשו בני ישראל לחנות לפני קריעת ים סוף (שמות יד ב), ונראה כי יש לצפון משמעות סמלית שקשורה להשתחררות ממצרים.

על פי כתבים שנמצאו באוגרית המתוארכים סביב 1200 לפנה"ס, נחשב הר צפון - ג'בל אל-עקרה (הידוע גם כהר ספן או הר קסיוס) - למשכן האלים, ובמיוחד משכנו של אל הסערה - הבעל. הד לתפיסה שרואה את הצפון כמקום משכנו של האל, ניתן למצוא במספר פסוקים בתנ"ך. לדוגמה, בתהילים מ"ח, הר ציון, מקום משכנו של ה' מכונה יַרְכְּתֵי צָפוֹן: 

שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי-קֹרַח. גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר-קָדְשׁוֹ. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב. (תהילים מח א-ד). 

ובישעיהו, מתאר הנביא את מפלתו של מלך בבל שייחס לעצמו עוצמות של אל ורצה לשים את משכנו בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן: 

אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. (ישעיהו יד יב-יד).

באופן דומה למקדשים המצריים, הוקם המשכן סביב הציר של תנועת השמש, ממזרח למערב. פתחי אוהל מועד והחצר פנו מזרחה, והאוהל עצמו, וחלקו הפנימי - קודש הקודשים היו במערב המתחם. בדרכה מערבה נוטה השמש דרומה. הצפון הוא הכיוון היחידי אליו השמש אינה מגיעה במהלך היום.

יתכן, ששחיטת הקורבנות מהצאן דווקא, שהם תועבה למצרים, דווקא בצפון, מקום בו השמש המוגבלת, שהיא מאלוהי מצרים, אינה שולטת, נעשה כהתרסה לעבודת האלילים המצרית. על פי הסבר זה, הצפון, מסמל את נוכחותו של אלוהי ישראל, שבניגוד לאלים המצריים אינו מוגבל על ידי עולם הטבע או תופעותיו. ולכן, על ידי שחיטת הצאן, תועבת מצרים דווקא בצפון, הדגישו בני ישראל את נאמנותם לאלוהי ישראל. ויתכן  שהחלטת התורה להזכיר במפורש את הצפון כמקום השחיטה רק פעם אחת בעולת הצאן ולהפנות לשם בכל שאר המקרים, היא ניסיון להדגיש בעדינות את ההתרסה הזו נגד עבודת האלילים המצרית מבלי להפנות אליה תשומת לב מיותרת. 

תמונה: ruedi häberli, הזוהר הצפוני, איסלנד.