נשים במלאכת המשכן

התורה מדגישה באופן מיוחד את השתתפות הנשים בהקמת המשכן ואת הערכתה הרבה לתרומתן, חכמתן ונדיבות ליבן. היא מספרת שאת הכיור עשו מנחושת המראות שנתרמו על ידי הנשים שצבאו פתח אוהל מועד (שמות לח ח). היא מספרת שהנשים היו אלו שנדבו את ליבן ותרמו את תכשיטיהן תחילה ורק אח"כ הצטרפו אליהן הגברים (שמות לה כב). היא מתארת את הנשים החכמות אשר טוו את התכלת והארגמן תולעת השני ואת השש, ואת הנשים אשר טוו בחכמה את העיזים (שמות לה כה-כו). והיא חוזרת ומסכמת שגברים ונשים כאחד נדבו את ליבם ותרמו את תרומתם למלאכת המשכן (שמות לה כט). אולם למרות זאת נראה שהתורה הדירה את הנשים מעשיית הכלים עצמם ואיפשרה להם להשתתף רק בשלב איסוף חומרי הגלם. 

הציווי בנוגע למשכן התחלק לשניים. בחלק הראשון ציווי על הבאת חומרי הגלם - כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, וכן הלאה (שמות לה ה-ט). ובחלק השני ציווי על עשיית המשכן וכליו באמצעות חומרי הגלם את המשכן - וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וכן הלאה (שמות לה י-יט). גם הביצוע התחלק לשניים. בחלק הראשון הביאו הנשים והאנשים את חומרי הגלם - וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וכן הלאה (שמות לה כב-כט). ובחלק השני עשו החכמים ובראשם בצלאל ואהליאב את המשכן וכליו. 

הנשים מוזכרות ובהרחבה בחלק הראשון אך אינם מוזכרות כלל בחלק השני, למרות שחלק מהמלאכות המתוארות שם נעשו באופן מסורתי גם על ידי נשים. זאת ועוד, עבודת טווית החוטים של הנשים שנעשתה בחכמה, מתאימה יותר להיכלל בחלק השני של עשיית המשכן וכליו, אך מוזכרת דווקא בחלק הראשון של איסוף חומרי הגלם, לכאורה שלא במקומה. העברת טווית החוטים של הנשים ממקומה הטבעי - כחלק מעשיית הכלים, אל שלב איסוף החומרים, מלמדת אותנו שלמרות ההערכה הרבה לתרומתן, נדיבות ליבן וחוכמתן של הנשים, הן לא היו שותפות לעשיית הכלים עצמם. מלאכתן הסתכמה בשלבים הראשוניים של עיבוד החומר, בטווית החוטים, ושולבה כחלק מאיסוף חומרי הגלם. מדוע?

בתרבויות האליליות, האלים היו מיניים. היו אלים והיו אלות, והיו להם בנים ובנות. לדוגמה, לאל - ראש הפנתיאון הכנעני, הייתה בת זוג בשם אשרה והיו להם 70 בני אלים. בהתאמה, במקדשים האליליים היו לצד כוהנים גם כוהנות ואף כוהנות גדולות. הכהנים היו משרתים את האלים ואילו הכוהנות - את האלות. 

היו בישראל עובדי אלילים שעבדו את אשרה וראו בה בת זוג של ה'. זהו מקור האיסור: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים טז כא). בתנ"ך ניתן למצוא התייחסות מיוחדת לנשים שהיו קשורות לפולחן האשרה. בספר מלכים מסופר על מעכה, אמו של אסא שעשתה מפלצת לאשרה (מלכים א טו יג). ובספר מלכים ב' מסופר על - בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה' אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה (כז ג). כלומר, על נשים אשר ארגו בגדים לפסל האשרה. 

לאור כל זאת נראה שהתורה רצתה למנוע מנשים להיות קשורות באופן ישיר לעבודת המשכן, אם ככוהנות ואם בעשיית המשכן וכליו. לכן היא מנעה מהנשים לעסוק במלאכת עשיית המשכן וכליו, גם במלאכות שבאופן מסורתי נעשו על ידי נשים. היא אפשרה להן לטוות את החוטים במסגרת איסוף חומרי הגלם, אבל לא לארוג ולרקום את כלי המשכן ובגדי הכהונה עצמם. 

* התמונה חוללה באמצעות Midjourney