נחלת אבות או נחלת שבטים?

לאחר שבפרק כז קיבל ה' את תביעתן של בנות צלפחד להעביר את נחלת צלפחד אליהן, מספרת לנו התורה בסיום ספר במדבר על חששם של בני גלעד שמא תעבור נחלת צלפחד לשבט אחר ועל הפתרון שנתן לכך משה על פי ה' (במדבר לו א-יב). 

בפסוקים אלו יש כפילויות ואף סתירות. לדוגמה: אם החשש הוא ממעבר של נחלות משבט לשבט, מדוע פנו למשה והנשיאים דווקא רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה ולא נשיא השבט, שחלק מנחלתו עלול לעבור לשבט אחר? ומדוע אמר ה': כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים (במדבר לו ה) למרות שהפונים היו בני המשפחה ולא נציגי השבט? ואם הבעיה היא בהעברת הנחלה לשבט אחר ולא בשמירה על נחלת אב המשפחה, מדוע מצווה ה': אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים (במדבר לו ו), שמשמעו דווקא למשפחת אביהם?

התשובה היא שבדומה לסיפור קורח, דתן ואבירם, ומאתיים חמישים קראי העדה, מדובר בשתי טענות שונות שהתאחדו לסיפור אחד. הטענה הראשונה היא של ראשי בתי האב וביניהם משפחת חפר, שצלפחד היה אחד מבניה. הם ביקשו לשמור על כך שהנחלה תישאר במסגרת המשפחתית, שהרי החלוקה לנחלות נעשתה לפי בתי אב. הטענה השנייה היא של ראשי השבט - מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף (במדבר לו א) שחששו ממעבר של נחלה ממטה למטה. 

אל מול שתי הטענות האלו ניתנו שתי תשובות. הראשונה: "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה" (במדבר לו ז) - כנגד החשש מהעברת נחלה לשבט אחר. והשנייה: "וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו" (במדבר לו ח) - בעד הטענה שהנחלה צריכה להישאר במסגרת המשפחה ובית האב. באופן דומה יש להסביר כפילויות וביטויים סותרים נוספים, שנובעים משתי הטענות והתשובות השונות שניתנו להם שאוחדו לסיפור אחד.

ואמנם, בסופו של דבר, בנות צלפחד נישאו לבני דודיהן. כך נשארה נחלת צלפחד במשפחת חפר וממילא גם לא יצאה משבט מנשה. אולם התורה מצאה לנכון להזכיר את טענת בני יוסף ולומר שאין להעביר נחלה ממטה אל מטה, היות וזו טענה נכונה בפני עצמה שיכולה לבוא לידי ביטוי במקרים בהם החובה לקיים את הנחלה במסגרת המשפחה אינה רלוונטית, ועדיין, האיסור להעביר נחלה משבט לשבט יהיה תקף.