נדב ואביהוא

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (ויקרא י' א).

בפיסקתא דרב כהנא כתוב: ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא וגו' (שמות כ"ד א), מלמד שהיה משה ואהרן מהלכין תחלה ונדב ואביהו הולכים אחריהן ואמרו עוד שני זקנים הללו מתו ואנו נוהגים בשררה על הציבור תחתיהן.

המעשה של נדב ואביהוא בשיאו של היום השמיני הוא כל כולו אישי. המחתות הן המחתות האישיות שלהם, הגחלים - שלהם, ולא נלקחו ממזבח העולה. המעשה נעשה ביוזמתם, בלא ציווי, והוא מנוגד באופן בוטה למטרת היום. שהרי, קורבנות היום השמיני הם של אהרון ושל העם ואילו בניו של אהרון משמשים כעוזרים בלבד, ולאורך כל התיאורים הארוכים לקראת המעמד ועד לרגע פעולתם הם אפילו לא מוזכרים בשמותיהם. נדב ואביהוא מנסים לגנוב את ההצגה ולומר את המילה האחרונה ברגע השראת השכינה באמצעות הקרבת הקטורת האישית שלהם. מדובר בעצם בקריאת תיגר על מעמדו של אהרון ואולי גם הבעת התנגדות לדרך עבודת ה' עליה מצווה משה.

הקטרת הקטורת של נדב ואביהו מזכיר מאוד את מעשה קורח ועדתו המוזכר בספר במדבר (פרק ט"ז). על נדב ואביהוא נאמר: וַיִּקְחוּ ... אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת (ויקרא י' א) ואילו על קורח ועדתו נאמר: וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת (במדבר ט"ז יח). על נדב ואביהוא כתוב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל ... (ויקרא י' ב) ואילו על קורח ועדתו: וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל... (במדבר ט"ז לה). במעשה קורח ועדתו שימשה הקטורת מבחן מי הוא הנבחר, מיהו הקדוש, והתוצאה זהה בשני המקרים. החולקים על כהונת אהרון על פי ה' ביד משה נשרפים לפני ה'. באותו הקשר יש לשים לב לדמיון שמותיהם של נדב ואביהוא לשמותיהם של זוג נוסף שחלק על המנהיגות: דתן ואבירם.

קאסוטו רואה הד למחלוקת זו על דרך עבודת ה' בשמות של בניו של ירובעם בן נבט מלך ישראל. ירבעם ייסד את עבודת העגלים בדן ובבית אל שהייתה בניגוד לעבודת ה' בבית המקדש שבירושלים ונועדה להיות תחליף לה. לבניו הוא קרא נדב ואביה. ירובעם ראה עצמו ממשיך מסורת של ההתנגדות לתורת משה שבאה לידי ביטוי במעשה העגל ובממשיכי ההתנגדות לתורת משה בדמותם של נדב ואביהו. כך ניתן להבין את הרמיזה בדבריו של ירובעם למעשה העגל: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (מלכים א י"ב כח).