מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ

התורה ממעטת להתייחס למוסד המלוכה. ההתייחסות המרכזית לעניין נמצאת בפרשת המלך (דברים יז יד-כ). לפני שבועיים, בפוסט לפרשת שופטים, עמדתי על היחס הלא חיובי במיוחד של התורה לבקשת העם למלך והניסיון של התורה לצמצם את כוחו. ישנם שני מקומות בפרשת כי-תבוא הממשיכים את אותה הגישה שלילית. הראשון, ברמז והשני מעט יותר ברור.

המקום הראשון הוא הפסוקים הראשונים של הפרשה המתחילים את פרשת הבאת הביכורים: 

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו (דברים כו א-ג)

על פניו, הפסוקים האלו אינם מתייחסים למלוכה בשום צורה ועניין. אך כשמעמיקים רואים קשר חשוב, ההתחלה של הפסוקים האלו דומה באופן מושלם לתחילתה של פרשת המלך:

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. (דברים יז יד)

בשתי הפרשות מתוארת אותה סיטואציה: הכניסה לארץ, ירושתה וישיבה בה. אך כאן מתרחש פיצול משמעותי: התגובה הראויה מתוארת בפרשת הביכורים: האיכר מביא את ראשית היבול לה', מכיר בטוב שנתן לו אלוהים ומודה לו דרך הבאת הביכורים למקדש. 

לעומת זאת, התגובה הפחות ראויה לכל הטוב שנתן ה' לבני ישראל היא בקשת העם לשים עליהם מלך "ככל הגויים". הבקשה עצמה אינה ראויה, כי מלך אנושי מתחרה במלכות ה'. כי בני ישראל הם עבדי ה' (ויקרא כה מב) ולא ראוי שיהיו עבדי מלך בשר ודם, גם אם הוא ישראלי כמותם. וכפי שאמר ה' לשמואל - בעקבות אכזבתו של שמואל מהעם - שהבקשה למלך היא מאיסה בה':

וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. (שמו"א ח ז). 

באמצעות החזרה על הביטוי "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ ... וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ," התורה יוצרת ניגוד חריף בין שני סוגי תגובות: האיכר שמודה לה' לעומת העם שמבקש מלך ובכך להתנתק ממלכות ה'.

המקום השני בו מודגשת גישה שלילית כלפי המלוכה נמצא בפרשת הקללות והיא ברורה יותר:

יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן. (דברים כח לו).

למרות ההקבלות הרבות בין הברכות לקללות - כמו "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ" לעומת "אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ" - המלך מוזכר רק בקללות ולא בברכות. בכך התורה מדגישה שהמלך אינו חלק ממערכת הברכות אלא מופיע כחלק ממציאות שלילית. בנוסף, התורה מתארת את המלך כ"מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ," כלומר, המלך הוא תוצאה של בחירת העם ומשוייך אליו ולא אל ה'. הביקורת הסמויה של התורה היא שבדומה לאופן שבו בני ישראל נשענו על חומות גבוהות ובצורות במקום לבטוח בה' (דברים כח נב), כך הם מסתמכים על מלך אנושי במקום להישען על ה'.

שילוב של שתי דוגמאות אלו מחדדות את התפיסה המסתייגת של התורה ממוסד המלוכה כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת המלך. בכך, התורה רומזת שמלוכה היא הסדר חברתי מותר אך לא אידיאלי. התורה מאפשרת את הקמת המלוכה כחלק מארגון החברה, אך מעודדת את העם לשאוף למערכת שלטונית שאינה מתחרה במלכות שמים. 

* התמונה חוללה באמצעות DALL·E 3