מתי ברך יעקב את אפרים ומנשה?

בפרק מ"ח התורה מספרת על הביקור של יוסף ובניו את יעקב החולה. בשיאו של האירוע, יעקב שכבר לא ראה היטב, בירך את מנשה ואפרים לפני מותו. אירוע זה מזכיר את בקשתו של יצחק, שגם הוא לא ראה, לברך את בנו הבכור לפני מותו. על פי ההקשר, ובפרט על פי הפסוקים האחרונים של הפרק הקודם (כח-לא), נראה שהאירוע קרה בסמוך למותו של יעקב, לאחר שחי 17 שנה במצרים, והגיע לגיל 147 שנה.

אלא שהדבר מעורר מספר קשיים. מהסיפור משתמע שיעקב נפגש לראשונה עם בני יוסף, ושמדובר בילדים קטנים שנכנסים בין ברכיו של יעקב. אולם לאחר 17 שנים במצרים בני יוסף כבר היו בני למעלה מעשרים ומן הסתם הספיקו להיפגש הרבה מאוד פעמים עם סבם יעקב.

חז"ל אמרו במקומות רבים כי אין מוקדם ומאוחר בתורה ונראה שאבחנה זו מתאימה לקטע זה. מתי אם כן התרחש הסיפור ומדוע הוא נכתב כאן ולא במקומו?

ובכן, הסיפור קרה ככל הנראה בסמוך מאוד לירידת יעקב למצרים. זאת ניתן להבין מכך שיעקב אינו מכיר את הילדים הקטנים של יוסף, והרושם המתקבל הוא שיעקב נפגש איתם כאן לראשונה. ואם כן, נראה שיוסף לא הביא את בניו הרכים למפגש הראשון עם יעקב. מן הסתם התכוון יוסף שיעקב יפגוש את נכדיו בהקדם האפשרי אולם הדבר לא יצא אל הפועל עד אשר הודיעו ליוסף שאביו חולה.

יעקב כבר ציפה והיה מוכן למות, כפי שאמר ליוסף לאחר שפגש אותו: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי. (בראשית, מ"ו ל). יעקב שחלה סבר שאכן הגיע שעתו והוא עומד למות. לכן נקט במספר פעולות מתבקשות. בין השאר הוא הכיר בחלקו הכפול של יוסף כבכור, בכך שקבע שאפרים ומנשה ייחשבו כשאר ילדיו, הוא בירך את צאצאיו של יוסף וגילה להם שלאחר מותו ה' ישיב אותם לארץ אבותם.

אמנם, בסופו של דבר יעקב לא מת ממחלתו והוא חי במצרים עוד 17 שנה. במובן זה הדבר דומה למה שאירע ליצחק שביקש לברך את עשיו לפני מותו ובפועל המשיך לחיות עשרות שנים לאחר מכן.

הסיבה שהסיפור לא נכתב במקומו היא שלמרות שבפועל הסיפור התרחש 17 שנים קודם לכן, הנושא שלו הוא ההכנות לקראת מותו של יעקב. ולכן ראתה התורה לחבר אותו לרצף אחד עם שאר הסיפורים הקשורים למותו של יעקב.