מנגנון ההיזון החוזר

בתחילת פרשת יתרו התורה מספרת לנו על משה שישב לבדו מהבוקר עד הערב ושפט את ישראל. יתרו הסביר למשה שהוא לא יוכל להמשיך כך לאורך זמן. יתרו הציע שמשה יתרכז בהוראת החוקים והתורות ואילו את השפיטה עצמה יבצע באמצעות הקמה של מערכת היררכית של שופטים. אלו ישפטו את העם בכל עת ורק את הדברים הגדולים והקשים יביאו אל משה. ובמידת הצורך יביא משה את דברי העם אל ה'.

אבל, בהצגת הדברים הזכיר יתרו בראש ובראשונה את תפקידו של משה כמי שמביא את דבריהם של ישראל אל ה' ורק אח"כ עבר לתאר את תפקיד ההוראה והשפיטה:  

הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. (שמות יח יט)

זה מעט מוזר, כי על פניו, מבחינת סדר הדברים, קודם יש הוראה, אח"כ שפיטה על פי החוק, ורק במקרים נדירים נדרשת הבאת הדברים אל ה'. מדוע הבאת דברי העם אל ה' מוזכרת ראשונה? כמו כן, אנו בדר"כ תופסים את תפקידו של משה כמי שמוריד את התורה אל העם ופחות כמי שמביא את דברי העם אל ה'. מדוע חשוב כל כך לומר בראש הדברים שתפקידו של משה הוא קודם כל להביא את דבר העם אל ה'? ובכלל, מה הצורך בהבאת דברי העם אל ה' כאשר יש מערכת סדורה של חוקים ומשפטים?

יש לנו שתי דוגמאות בתורה שבהן הביא משה את דברי העם אל ה'. 

בפסח שני מסופר על אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח. הם טענו, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ. משה העביר את בקשתם אל ה' (במדבר ט ו-ח). השאלה היא מדוע? החוק והתורה ברורים. אין כאן לקונה משפטית. כדי להקריב קורבן פסח יש להיות טהורים. אותם אנשים לא היו טהורים ולכן אינם זכאים להקריב. על מה הדיון? 

באופן דומה בנות צלפחד באו לפני משה אלעזר והנשיאים וטענו: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר … וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ … תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ (במדבר כז ג-ה). גם כאן העביר משה את בקשתם אל ה' והשאלה היא מדוע? הדין הוא פשוט. רק בנים יורשים. לצלפחד לא היו בנים ולכן בדין הוא שיגרע שמו מתוך משפחתו. מה הבסיס לדיון? 

בתחילת דברי אמרתי שמבחינה לוגית קודם יש הוראה, אח"כ שפיטה על פי החוק, ורק במקרים נדירים נדרשת הבאת הדברים אל ה'. אבל לא כך מציג משה את הדברים: 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו. (שמות יח טו-טז)

על פי דברי משה ליתרו, העם מגיע אל משה לדרוש אלוהים. הוא רוצה לקבל הנחיה מאת ה', מהי הדרך הנכונה ומהו המעשה הנכון לעשותו. דרישת אלוהים של העם באה לידי ביטוי, בין השאר, בבקשה להכרעת דין אלוהית במקרים שונים של ויכוחים בין אדם לחבירו. כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא (דברים א יז). דרך הכרעות דין אלו הודיע משה את חוקי האלוהים ותורותיו ולא להיפך. הצורך בחוקים ובתורות הוא של העם, לא של האל.

שאלתי מה החשיבות של הבאת דברי העם אל ה'. את התשובה לשאלה אולי אפשר למצוא על דרך הדרש בדבריו של משה ליתרו: כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. דרישה היא מילה חזקה. הוא לא מדברת רק על רצון לדעת בהכנעה את דבר ה'. במילה "דרישה" יש גם תביעה, טענה וצפייה לעמידה בסטנדרטים. 

מצד אחד ישראל מחוייבים באופן מלא ואפריורי לדבר ה', כפי שאמרו בהר סיני: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד ז). אבל מצד שני יש להם צפייה שתורת ה' תמימה, משיבת נפש, שדיניה של התורה דיני צדק הם ושלא יתכן שהם יגרמו לעוול. 

התורה מלמדת אותנו שהצפייה הזו נכונה ולכן, אותם טמאים לנפש אדם קיבלו הזדמנות שנייה להקריב את קרבן פסח, ובנות צלפחד זכו לקבל נחלה בארץ ישראל.

קיומו של  של מנגנון הבאת הדברים אל ה' וחשיבותו היא עצומה ולכן הוא מוזכר בראש. הוא מלמד אותנו שההלכה אינה דבר סטטי הנקבע באופן חד צדדי אלא היא תוצר של דיאלוג בין האלוהי לאנושי. המנגנון הזה יוצר מערכת דינמית מגיבה של היזון חוזר, היכולה להסתגל לנורמות חברתיות ותפיסות מוסריות משתנות. המנגנון נותן מקום להשתתפות אנושית בקביעת ההלכה. הוא מאפשר התפתחות של ההלכה שהיא תוצר לא רק של התייחסות למקרים שלא היו קיימים בעבר אלא בעיקר של שאלות שמסיבות שונות לא נשאלו קודם לכן.

* התמונה חוללה באמצעות DALL·E 3