מן: סימון תזונתי

פעם בין השמשות, ראה (ר' חנינא בן דוסא) את בתו שהייתה עצובה. אמר לה, בתי מדוע עצובה? אמרה לו, כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה בתי, מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. אמרו שהיה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה (תלמוד בבלי, כה ע"א)

להבנתי, המסר העולה מהסיפור היפיפה הזה הוא הפשט של פסוק ידוע בפרשתנו. אני מתכוון לפסוק, בנאום המצוות של משה לבני ישראל, שנישא בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ:

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. (דברים ח ג)

למה התכוון משה כשאמר: כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם? 

ר"י בכור שור מסביר שהמסר הוא שאל לאדם לחיות את חייו סביב הלחם ומזונות אלא ראוי לו שעיקר חייו יהיה על פי מצוותיו וחוקותיו של אלוהים. אולם לדעתי לא זה הפשט.

התיאור הזה של המן בנאום משה שונה מאוד מהתיאור בספר במדבר, שם התורה משבחת את תכונותיו הקולינריות וטעמו הנפלא: 

וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. (פסוקים ז-ח).

לעומת זאת, לפי התיאור בנאום משה בערבות מואב, המן במהותו לא היה מאכל. אכילתו הייתה עינוי שגרמה לרעב. הלקח מאכילת המן הוא - לְמַעַן הוֹדִעֲךָ - שאין הכרח בלחם כדי לחיות - כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם. אפשר גם להתקיים על דבר שאינו מאכל, שאין לו ערך תזונתי, כמו המן, אם ה' אומר שהוא ישמש כאוכל - כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.

וכך פירש ראב"ע:

מוצא פי ה': כמו, מה שגזר… והטעם: כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם, רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם. וזה פירוש "מוצא פי ה'". והעד, שלא אכלתם לחם וחייתם.

* התמונה חוללה באמצעות DALL·E 3