מוציא שם רע

פרשת מוציא שם רע (דברים כב יג-כא) מעלה תהיות בנוגע לעונשים המוטלים במסגרתה. המוציא שם רע מסתכן בכך שאם ימצא שקרן, זקני העדה ייסרו אותו, הוא יתחייב בקנס כספי לאבי הנערה ואת הנערה לא יוכל לשלח כל ימיו. לעומת זאת, במידה והנערה תמצא אשמה היא תוצא להורג בסקילה. חוסר הסימטריה הזה סותר עיקרון שהתורה עצמה קובעת בנוגע לעד זומם (דברים יט טז-כא) - וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו. כלומר, המעיד עדות שקר מתחייב בעונש שהנאשם היה מתחייב בו לו הצליח העד במזימתו. 

קושי שני מתייחס לעונש המוות המוטל על הנערה שזינתה בבית אביה. אנו יודעים שעונש מוות מוטל רק במקרה והנערה הייתה נשואה או מאורשה כפי שהתורה כותבת מיד לאחר פרשת מוציא שם רע (דברים כב כב-כט). המקרה היחידי שבו מופיע עונש מוות לנערה פנויה המזנה בבית אביה הוא בת כהן (ויקרא כא ט). העונש החמור הוא על חילול הכהונה, אולם כאמור בבת ישראל אין הדבר כך. אם כן, כיצד ניתן להבין על פי הפשט את העובדה שהתורה קובעת עונש מוות לנערה שזינתה בבית אביה?

התשובה טמונה בפרשייה המופיע כמה פסוקים קודם לכן – פרשת בן סורר ומורה. ישנם הקבלות ענייניות ולשוניות בין פרשיות בן סורר ומורה ופרשת מוציא שם רע הקושרות בין המקרים. בשני המקרים מוזכרים האב והאם של הבן או הבת הפונים אל זקני העיר. בשני המקרים מוזכרת המילה "והוציאו". בשני המקרים מוצא העניין מהמסגרת המשפחתית אל הזקנים היושבים בשער. בשני המקרים העונש הוא שכל אנשי העיר רוגמים את הבן או הנערה באבנים על מנת לבער את הרע מקרבם.

ברור הוא שאין בתורה עונש מוות על אכילה מרובה, זלילה וסביאה. אולם למרות זאת, התורה מעניקה להורים את הזכות לפנות אל זקני עירם בעניינו של בנם הסורר. ההורים אינם חייבים לפנות אל הזקנים. זו החלטה שלהם אם הם רוצים לפתור את העניין במסגרת המשפחה או שכלו כל הקיצים והמוצא היחידי האפשרי הוא פניה לזקני העיר והוצאת בנם להורג בסקילה. המקרה של הנערה המזנה בבית אביה היא המקבילה הנשית לבן סורר ומורה. מדובר כאן בעצם בבת סוררת ומורה. אלא שבמקום לאכול ולסבוא היא נוהגת בהפקרות מינית ומזנה בבית אביה.

כמו במקרה של הזלילה וסביאה של הבן הסורר, גם על זנות של פנויה אין עונש מוות, אלא אם כן מדובר בבת כוהן. אולם למרות זאת, התורה מעניקה להוריה את הזכות לברר את העניין בפני זקני העיר דבר שיוביל להוצאתה להורג בסקילה במידה ותמצא אשמה בכך שזינתה בבית אביה.

כעת גם מובן מדוע אין הבעל המוציא שם רע מתחייב מיתה במקרה ונמצא ששיקר. בניגוד למקרה של עד זומם שעדותו תחייב את הנאשם מיתה, כל שעושה הבעל הוא הוצאת שם רע. על פי הפסוקים הוא אפילו לא פונה אל זקני העיר אלא רק מתלונן בפני אביה של הבת כל השאר נעשה בידי הוריה של הנערה ועל פי בחירתם.

בפני הורי הנערה עומדות שלוש אפשרויות. במידה ובידיהם הוכחות ברורות כי בתם הייתה בתולה, הם יכולים לפנות אל זקני העיר ולפרוש בפניהם את השמלה המוכתמת בדם הבתולים. כאשר ישתכנעו זקני העיר שהנערה הייתה בתולה ובעלה הטרי הוציא שם רע על הנערה ומשפחתה, הם ייסרו אותו, יטילו עליו קנס כספי והוא לא יוכל לשלח את אשתו לעולם.

אפשרות שנייה היא להתמודד עם השם הרע והקלון שהמיטה עליהם בתם ולא לעשות דבר. לחילופין, אם ירצו להסיר את הכתם והבושה מעל משפחתם יוכלו לפנות אל זקני עירם ולבקש להעניש את בתם המזנה, בדיוק כפי שיכולים לעשות הוריו של הבן הסורר והמורה.

דרך אגב, הבעלות של ההורים על ילדיהם מוזכרת בעוד מקומות, כמו הצעתו של ראובן לאביו להמית את שני בניו (בראשית מ"ב לז), או דין התורה המאפשר לאב למכור את בתו לאמה (שמות כ"א ז). 

חז"ל ניסו לצמצם עד מאד את האפשרות שניתנה להורים להעניש את בנם או בתם בעונש מוות. בנוגע לבן הם עשו זאת על ידי צמצום המקרים בהם חל הדין עד למצב בו הוצאתו להורג של בן סורר ומורה איננה אפשרית. במקרה של בת המזנה בבית אביה נקטו חז"ל בדרך אחרת. הם הוציאו את כוונת הפסוקים מפשטם ודרשו שהנערה תוצא להורג אך ורק אם יוצגו בפני בית הדין ראיות ברורות כי זינתה כאשר הייתה מאורסת. זאת בניגוד למשתמע מפשט הפסוקים כי די בכך שמתברר כי הנערה זינתה בבית אביה, בעודה פנויה.