בספר שמות, פרק כ"ט יש ציווי על שבעת ימי המילואים. הביצוע המדויק שלהם מתואר פרשת צו. אבל אין בספר שמות ציווי על היום השמיני. גם כאשר קוראים את תחילת פרשת שמיני, הרושם המתקבל הוא שהציוויים שנוגעים ליום הזה היו יוזמה של משה.
פרופסור יוני גרוסמן מסביר כי הדבר מבטא את העובדה שאין שום ביטחון שהיום הזה אכן יתרחש. בני ישראל יכולים להשתדל בבניית המשכן, לקדש את כליו ולהכשיר את הכוהנים העובדים בו, ועדיין התגלות ה' וכניסתו למשכן נשארים תלויים ועומדים עד לרגע שבו ה' יחליט לעשות זאת. לכן, באופן מהותי, לא נכון לצוות על היום השמיני. ציווי מעין זה היה הופך את השראת השכינה במשכן לתוצאה כמעט הכרחית של תהליך מאגי שהתרחש בשבעת ימי המילואים; ואין הדבר כך. השראת השכינה תלויה ברצונו החופשי של ה', ורק אם ימצא את עמו ראוי לכך - הוא ישרה את שכינתו בתוכם.
הבנה זו שופכת אור על הויכוח בין משה לאהרון בנוגע לשעיר החטאת (ויקרא י טז-כ)
משה כעס כי להבנתו את שעיר החטאת היו צריכים לאכול כדי לכפר על העדה, ואילו אהרון חשב שלאור הנסיבות הטרגיות לא היה נכון לאכול אותה. הוויכוח ביניהם לא היה האם צו ה' המקורי מתאים לסיטואציה העכשווית. הוויכוח היה על מה ה' דורש כאשר אין ציווי מפורש. שהרי הנימוק של משה אינו: אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אלא אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי - כלומר, על פי הבנתי את רצון ה'.
משה סיים את דבריו בהדגשת חובת הציות לציווי שלו עצמו, ואילו אהרון שם את הדגש על רצון ה' - וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?! ויתכן שהנגיעה האישית של משה, שציווה על אכילת החטאת על פי הבנתו וציפה לציות, היא זו שמנעה ממנו להבין את רצון ה' לאור הנסיבות. הוא לא הצליח לראות שרצונו של ה', אליו ניסה לכוון, היה דווקא ששעיר החטאת יישרף ולא יאכל - כפי שהבין אהרון, ולבסוף היה טוב גם בעיניי משה.
הוויכוח בין משה ואהרון מצביע על המורכבות של פרשנות ויישום של רצון ה' ואת העובדה שלא תמיד יש דרך אחת ברורה ונחרצת. הוא ממחיש שרצון ה' לא ניתן ליישום ללא פרשנות אנושית, ושזו חייבת לגלות גמישות ולהפעיל שיקולים מוסריים ואתיים, ולהיעזר בדיאלוג פתוח בין דעות שונות כדי להגיע להבנה מה ה' רוצה מאיתנו.