לָמָּה יִגָּרַע?

על פי התכנון המקורי, הארץ הייתה אמורה להחלק לגברים אשר נמנו במפקד שנערך לקראת הכניסה לארץ. בנות צלפחד עמדו לפני משה, אלעזר, הנשיאים וכל העדה ובפיהם טענה. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ (במדבר כז ד). משה הקריב את משפטן לפני ה' ותשובת ה' הייתה כי טענת הבנות צודקת ועל כן יש לתת להם נחלה בתוך אחי אביהם.

אך מה היה קורה אלמלא טענו בנות צלפחד את טענתן? השאלה איננה רק מה היה קורה ברמה הפרקטית. ככל הנראה, במקרה זה, רק האחים היו נוחלים. השאלה היא מה הייתה עמדתה של ההלכה. 

אפשרות אחת היא לומר שההלכה לא יכולה להתייחס לכל מקרה תיאורטי. לכן היא לא התייחסה במפורש למקרה של אב שיש לו רק בנות. אבל, ההלכה שנאמרה לבנות צלפחד בעקבות טענתם, היא היא ההלכה שהייתה גם קודם לכן, רק שלא נאמרה במפורש ועתה התגלתה. דוגמה לכך היא דינו של המקושש. בתחילה נאמר עליו: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ (במדבר טו לד) ולאחר שה' אמר למשה, התברר דינו למפרע.

האפשרות השנייה היא שעצם הטענה הצודקת של בנות צלפחד, שהצביעה על בעיה מוסרית וחוסר הצדק בהלכה הקיימת, היא זו ששינתה את ההלכה. ואלמלא באו בנות צלפחד וטענו את טענתן, ההלכה המקורית הייתה במקומה עומדת, לא רק פרקטית אלא מהותית.

נראה לי שהסיפור כפי שמובא בתורה נוטה לאפשרות השנייה. ראשית, כאשר התורה מפרטת את המקרים השונים של דיני הירושה, היא משתמשת בביטוי וְהַעֲבַרְתֶּם (אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ), במקום המילה וּנְתַתֶּם , כפי שהיא אומרת ביחס לאחיו, אחי-אביו או לשארו הקרוב אליו ממשפחתו. בכך היא רומזת שהנחלה הייתה, על פי ההלכה, של אחי צלפחד, ועתה מעבירים אותה לבנותיו.

שנית, בהמשך הסיפור  בני השבט באים גם הם בתלונה, על כך שהעברת הנחלה לבנותיו של צלפחד עלולה לגרום לכך שהנחלה תיסוב לשבט אחר (במדבר לו א-יב). אם הצדק עם האפשרות הראשונה, היינו מצפים שלאחר שהנושא עלה, ההלכה תתייחס מראש גם לחששם של בני יוסף, אך לא כך קרה.

הסיפור הזה, כמו סיפור פסח שני ובמידה מסוימת אף הדיון בין ה' לאברהם על אודות סדום, מלמדים אותנו שיש מקום להתערבות אנושית בקביעת ההלכה ושהתפתחות ההלכה אינה רק תוצר של מקרים שלא היו קיימים בעבר, אלא בעיקר של שאלות שלא נשאלו קודם לכן.