לָמָּה יִגָּרַע?

הלכת בנות צלפחד

על פי התכנון המקורי, הארץ הייתה אמורה להחלק לגברים אשר נמנו במפקד שנערך לקראת הכניסה לארץ. בנות צלפחד עמדו לפני משה, אלעזר, הנשיאים וכל העדה ובפיהם טענה. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ (במדבר כז ד). משה הקריב את משפטן לפני ה' ותשובת ה' הייתה כי טענת הבנות צודקת ועל כן יש לתת להם נחלה בתוך אחי אביהם.

אך מה היה קורה אלמלא טענו בנות צלפחד את טענתן? השאלה איננה רק מה היה קורה במציאות. ככל הנראה, במקרה זה, רק אחי האב היו נוחלים. השאלה היא מה הייתה עמדתה של ההלכה. 

אפשרות אחת היא לומר שההלכה לא יכולה להתייחס לכל מקרה תיאורטי. לכן היא לא התייחסה במפורש למקרה של אב שיש לו רק בנות. ההלכה שנאמרה לבנות צלפחד בעקבות טענתם, היא היא ההלכה שהייתה גם קודם לכן, רק שלא נאמרה במפורש ועתה התגלתה. דוגמה לכך היא דינו של המקושש. בתחילה נאמר עליו: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ (במדבר טו לד) ולאחר שה' אמר למשה, התברר דינו למפרע.

האפשרות השנייה היא שעצם העלאת הטענה הצודקת של בנות צלפחד, טענה שהצביעה על בעיה מוסרית וחוסר הצדק בהלכה הקיימת, היא זו ששינתה את ההלכה. ואלמלא באו בנות צלפחד וטענו את טענתן, ההלכה המקורית הייתה עומדת במקומה, לא רק פרקטית אלא מהותית.

נראה לי שהסיפור נוטה לאפשרות השנייה. כאשר התורה מפרטת את המקרים השונים של דיני הירושה, היא משתמשת בביטוי וְהַעֲבַרְתֶּם (אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ), במקום המילה וּנְתַתֶּם , כפי שהיא אומרת ביחס לאחיו, אחי-אביו או לשארו הקרוב אליו ממשפחתו. בכך היא רומזת שהנחלה הייתה, על פי ההלכה, של אחי צלפחד, ועתה מעבירים אותה לבנותיו.

דוגמה נוספת לשינוי הלכה בעקבות פנייה אנושית היא המקרה של פסח שני (במדבר ט א-יד). קבוצה של אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם לא יכלו לעשות את הפסח במועדו. הם פנו אל משה ואהרון ואמרו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? משה העביר את בקשתם אל ה' ותשובתו הייתה לאפשר לאנשים במצבם להקריב את הפסח באותו תאריך בחודש הבא. 

מקרים אלו מלמדים אותנו שההלכה אינה דבר סטטי הנקבע באופן חד צדדי אלא תוצר של דיאלוג בין האלוהי לאנושי, שיוצר מערכת דינמית מגיבה, היכולה להסתגל לנורמות חברתיות ותפיסות מוסריות משתנות. שיש מקום להשתתפות אנושית בקביעת ההלכה. ובעיקר, שהתפתחות ההלכה אינה רק תוצר של מקרים שלא היו קיימים בעבר, אלא בעיקר של שאלות שמסיבות שונות לא נשאלו קודם לכן.