לאן נעלמו האבות, יציאת מצרים ומעמד הר סיני בשירת האזינו?

שירת האזינו מציגה נרטיב שונה להיסטוריה הישראלית המוכרת לנו מהתורה. לא מוזכרים בה האבות ולא יציאת מצרים וגם לא מעמד הר סיני. גם חטאיהם של ישראל לאורך תקופת המדבר אינם מוזכרים כלל. במקום זאת, השירה מספרת על חלוקת העמים בשחר ההיסטוריה ועל כך שחלקו של ה' הוא ישראל. מסופר שה' מצא את ישראל במדבר, דאג להם ושמר עליהם, והביאם אל ארץ נושבת, ושם הם החלו לחטוא ולעבוד אלוהים אחרים.

אין ספק שזכות אבות, יציאת מצרים ומעמד הר סיני הם יסודות חשובים ביחסים שבין ה' לישראל. אך שירת האזינו אינה מתיימרת להיות תיאור היסטורי ממצה של קורות עם ישראל. השירה מציגה נרטיב ממוקד המכוון להעברת מסר מסוים, ומתעלמת במכוון מאירועים היסטוריים שאינם תורמים לסיפור.

המוטיב המרכזי של השירה הוא הבגידה של ישראל בה' והאכזבה והכעס של ה' שמגיעים בעקבותיה. הבגידה אינה רק הפרת חוזה או עוול מוסרי. היא פגיעה עמוקה בקשר האינטימי שהתפתח במהלך תקופת המדבר בין ה' לעם, כמו שמתאר ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב ב). 

כפי שירמיהו מתאר את תקופת המדבר כאידיליה, כך גם שירת האזינו שמה דגש על הקשר הישיר בין ה' לעם ישראל בתקופת המדבר. השירה מתעלמת במכוון מהחטאים ומהכישלונות שהתרחשו באותה תקופה, כדי שלא לפגוע בתיאור הקשר המיוחד שנוצר בין ה' לעמו ובכך היא מעצימה את המשמעות של הבגידה. 

שירת האזינו היא אזהרה, לא נבואת זעם. המסר המרכזי של השירה הוא שעל עם ישראל להכיר בקשר המיוחד שיש לו עם ה', גם ברגעי שפע. אחרת הם עלולים ליפול לאותו מעגל של בחירה על ידי ה', הגנה אלוהית, הצלחה ושפע, שמובילים לבגידה ולבסוף לעונש ולייסורים. זהו אותו מעגל שאפיין את תקופת השופטים, כאשר חטא, עונש ותשועה חזרו ונשנו לאורך ההיסטוריה של העם.