כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל' ט-יא)

מה שה' מצווה את ישראל אינו בשמיים, וגם לא מעבר לים. הוא ידוע ומוכר ונמצא ממש בפיו ובלבבו של העם. לא מכיוון שהוא טבוע בו, כמו המוסר הטבעי, אלא בגלל המאמץ הרב שהשקיע משה, מאמץ שנשא פרי, שמצוות ה' לא ישכחו מפי זרעו כפי שציווה:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (דברים ו' ו-ז)

יש תפיסה שמשה נכשל בתפקידו כמנהיג, כפי שבא לידי ביטוי במי מריבה, ולכן הודח ולא זכה להכניס את ישראל לארץ המובטחת (במדבר כ יב). אולם הפסוק "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" מלמד אותנו על ההצלחה הגדולה של משה: למרות הכל, התורה והמצווה הפכו להיות חלק מעם ישראל, צרובים בליבם ונישאים בפיהם לדור ודור. והגם כי ידע משה שהעם יפר את הברית ועל כן יבואו עליו הקללות הכתובות בספר הברית, ידע בבטחה כי בסופו של דבר ישוב העם אל ה' ואל מצוותיו ולא ישכח אותם (דברים ל' א-י).