וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת

בנגע הצרעת קיימת תופעה שלא נמצאת בטומאות אחרות. האדם, הבגד או הבית הופכים לטמאים על פי אמירתו של הכהן שמטמא אותם, כפי שכתוב לכל אורך פרשיות המצורע: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ. העובדה שהצרעת בפני עצמה אינה מטמאת ורק הכהן הוא זה שיוצר באמירתו את הטומאה היא זו שמאפשרת לכהן לצוות לפנות את הבית לפני שהוא בא לראותו: 

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (ויקרא י"ד לו)

אם היה מדובר בטומאה אחרת, כמו לדוגמה טומאת מת, לפינוי הבית לא הייתה כל משמעות וכל אשר בבית היה נטמא למפרע. מדוע אם כן שונה הדין בצרעת? מדוע דווקא בטומאת הצרעת נדרשת קביעתו של הכהן ולא בטומאות אחרות?

ההבדל הוא שבניגוד לטומאות אחרות, צרעת היא מחלה שה' נותן. רוב הטומאות האחרות הינם שלבים טבעיים במחזור החיים, כמו מוות, לידה, דם הנידה וכד'. ישנם גם טומאות שנובעות ממחלות קלות, כמו דם נידה שממשיך לאורך זמן, או הזב בזכר, אבל גם מחלות קלות הן חלק מהחיים הטבעיים ולא משהו מיוחד. הצרעת לעומת זאת היא נגע שניתן מאת ה'. בתנ"ך יש דוגמאות רבות לכך שהצרעת היא נגע הניתן מאת ה'. אבל, הדבר נאמר במפורש גם בפרשיות הצרעת שבויקרא, בנוגע לצרעת הבתים: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא י"ד לד). את המילה נגע - ניתן להבין כנגיעה אלוהית מענישה. ואכן, ברוב המקרים, המילה נגע מוזכרת בתנ"ך בהקשר לצרעת ובכל שאר המקרים - לעונש משמיים.

כאשר מדובר בתהליך טבעי-מחזורי של טומאה וטהרה, אין צורך בקביעה של הכוהן כדי להיטמא. כאשר נכנסים למצב של טומאה - נטמאים. לעומת זאת, במקרה של צרעת, הצרעת היא רק סימן שניתן משמיים, היא לא מטמאת בפני עצמה. כדי ליצור את הטומאה צריך ראשית לברר שאכן מדובר בסימן הנכון, ואם כך יש צורך להכיר בסימן ולהעניק לו משמעות. את זה מבצע הכהן בכך שהוא מטמא את האדם, הבגד או הבית. 

כאמור, העובדה שהסמכות והכוח לטמא הינם בידי הכוהן היא זו שמאפשרת לו מידה מסוימת של חופש ושיקול דעת, כפי שבא לידי ביטוי בדין פינוי הבית שהבאתי קודם. לאור זאת, סביר שהכוהן יכול גם לבחור מה לראות, ומתי לראות. וכך אכן דרשו חז"ל: ״לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן״ – פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים… נִרְאֶה: בֶּחָתָן נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעָה יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ וּלְבֵיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ, וְכֵן בָּרֶגֶל נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמֵי הָרֶגֶל (ספרא).  

המכניזם של טומאת הצרעת, בו מתקבל אות משמיים והאדם נדרש לתת לו משמעות, מזכיר את תפישתם של חז"ל בנוגע לקביעת המועדים. בניגוד לפשט הפסוקים המדברים על מועדי ה' שבני האדם נדרשים לקיים במועדם, חז"ל דרשו את הפסוקים באופן שמאפשר, מסיבות אנושיות שונות, לשנות את מועדם המקורי באמצעות עיבור החודש והשנה. תפיסת ההלכה של חז"ל קשורה לתהליכים היסטוריים וחברתיים עמוקים וארוכים, אולם ניתן למצוא אותה כבר בפשוטו של מקרא, בדין פינוי הבית לפני בואו של הכהן לראות את הנגע.