וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ … וְלֹא יָמוּת

וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב … וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת. (שמות כ"ח לג-לה)

מדוע יש צורך שישמע קולו של אהרון דווקא בכניסתו וביציאתו וכיצד הדבר הזה מגן עליו ממוות? 

רשב"ם מסביר שהצורך הוא לקיים את הציווי "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ" (ויקרא ט״ז יז). השומעים את קול הפעמונים הקרב יתרחקו מאוהל מועד. אולם פירוש זה קשה מכמה סיבות. הראשונה, אצלנו מדובר על כניסתו של אהרון לשרת, ואילו בויקרא - לכפר. אלו שתי פעולות שונות ולכן לא בהכרח קשורות. שנית, לא מובן מדוע ימות דווקא אהרון ולא אותו שעבר על האיסור ושהה באוהל מועד בזמן הכפרה. אבל בעיקר, בפרשת ויקרא מדובר על האיסור להיות באוהל מועד במשך הזמן שהכהן מכפר - "בְּבֹאוֹ  … עַד צֵאתוֹ"  ואילו אצלנו מדובר על הקול שנשמע "בְּבֹאוֹ … וּבְצֵאתוֹ", כלומר ברגעי הכניסה והיציאה. לא סביר שהכוונת המילה "וּבְצֵאתוֹ" - עד צאתו, מכיוון שאין סיבה להימנע מלכתוב במפורש "עַד צֵאתוֹ" אם לכך הכוונה, וממילא מדובר על שני עניינים שונים. 

ר' יוסף בכור שור מפרש שדרך ארץ היא שלא להיכנס לביתו של ה' בהפתעה. הפעמונים אם כן משמשים כעין צלצול בפעמון הדלת, המבשר על בואו של הכהן. פירוש זה מסביר היטב מדוע צלצול הפעמונים מציל ממוות, אולם לא ברור מדוע חשוב שהפעמונים ישמיעו את קולם גם ביציאה. 

בברכות שלפני הקללות בספר דברים נאמר: בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה … בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. (דברים כ"ח ג-ו). המקבילה לברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה הייתה צריכה להיות: ברוך אתה בבית וברוך אתה בחוץ אך לא כך נאמר. מכאן ניתן ללמוד שיש משמעות מיוחדת לרגעי הכניסה והיציאה שדורשים ברכה בפני עצמה. בתהילים נאמר יותר מכך: "ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהלים קכ"א ח) ומכאן שהיציאה והכניסה דורשים שמירה מיוחדת.  

במשכן היו ייצוגים רבים של כרובים: על הכפורת שבקודש הקודשים (שמות כ"ה יח), על הפרוכת בין קודש הקודשים לקודש (שמות כ"ו לא), ועל יריעות המשכן הפנימיות (שמות כ"ו א). הכרובים מוזכרים בפעם הראשונה בתורה לאחר גירוש האדם מגן עדן כשומרי הכניסה לגן ולדרך עץ החיים, כאשר הם חמושים בלהט החרב המתהפכת (בראשית ג' כד).  

ניתן אם כן לשער, שייצוגי הכרובים במשכן מרמזים על כרובים אלוהיים שהיו ממוקמים בכניסה לאוהל מועד, והיו עלולים לפגוע בכל מי שעבר לידם, בין בכניסתו ובין ביציאתו. להבדיל, גם בפתח מקדשים מסופוטמיים היו פסלי כרובים (karābu), שהם שילוב של גוף של אריה, רגלי שור ופני אדם מכונפים, ששמרו על הכניסה.  

אולם כיצד עזרו הפעמונים שעל שולי המעיל לצלוח את המפגש עם אותם כרובים? אפשר להציע שלקול הפעמונים הייתה השפעה אפוטרופית שהרחיקה את הכרובים מלפגוע בכוהן הגדול. החיסרון בפירוש זה שהתורה מדברת על שמיעת קולו של אהרון ולא על קולם של הפעמונים. לחילופין, אפשר להציע שהקול מבשר על הגעתו של אדם עוד לפני שהוא נראה, כמו שענה אדם הראשון לה': "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (בראשית ג' י). קול הפעמונים שעל שולי המעיל מספק לכרובים התראה על כך שהכוהן הגדול מתקרב, ומונע מצב בו הכרובים מופתעים מהמפגש ופוגעים במי שהתקרב אליהם. 

מדרש מעניין במסכת יומא מספר על כהן גדול צדוקי שנפגע ביציאתו, על ידי מלאך שרגלו רגל עגל. מדרש זה מתאים לתיאור הכרובים, שרגליהם רגלי שור, שנצבים בכניסה למקדש ועלולים לפגוע בנכנסים וביוצאים:

ת"ר מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס ביציאתו היה שמח שמחה גדולה פגע בו אביו אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתיראין אנו מן הפרושים אמר לו כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה (ויקרא טז, ב) כי בענן אראה על הכפורת אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו עכשיו שבא לידי לא אקיימנו אמרו לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו ויש אומרים ביציאתו ניגף דתני רבי חייא כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו שנאמר (יחזקאל א, ז) ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל (תלמוד בבלי, יומא יט ע"ב).