דברים שבין אדם לליבו

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות כג ה), הוא חוק המנוסח כפסוקית תנאי של מקרה ותגובה. בחוק לא ברור האם המילים "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ" הם חלק מתיאור המקרה, או שמא התגובה הרצויה.

אפשר להבין ש-"וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ" הוא חלק מהתגובה הרצויה (כך לדוגמה הבין ראב"ע), ואז משמעות הפסוק היא: אם תראה את חמור שונאך רובץ תחת משאו. במקרה כזה עליך לעזור לו ולא לעזוב אותו. ואפשר להבין שהוא חלק מהמקרה וכך יש לקרוא את הפסוק: אם תראה את חמור שונאך רובץ תחת משאו, ותגובתך הספונטנית תהיה שלא לעזור לו – בכל זאת עליך לעזור לו.

טעמי המקרא תומכים באפשרות השנייה. האתנחתא הנמצאת על המילה 'לוֹ', מחלקת את המשפט לשניים באופן שמשאיר את המילים "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ" בחלק הראשון שמתאר את המקרה.

אם כך, התורה לא מצווה כאן על עזרה לזולת, לא בזה היא מתעסקת. היא גם לא מצווה לעזור לשונא שחמורו רובץ תחת משאו, כי אם כך הייתה אומרת בפשטות: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ – עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. במקום זאת, התורה מתייחסת לעולמו הפנימי של האדם, לנטיית הלב להימנע מלעזור לשונא. והיא אומרת לאדם, אם זה המקרה, אם כך אתה מרגיש – אתה חייב להתגבר על יצרך ולעזור לו.

הדברים האלו מתחברים למקומות נוספים בהם התורה מתייחסת לתחושות ולמחשבות של האדם ופועלת לזכך אותן. היא איננה מסתפקת ברשימת חוקים יבשה של אסור ומותר אלא מנסה לחנך את האדם ולעשות אותו טוב יותר. היא לא מסתפקת בציווי על מעשים חיצוניים ללא כוונה אלא רוצה להגיע לליבו של האדם. ובלשון חז"ל: רחמנא ליבא בעי.

* התמונה חוללה באמצעות DALL·E 3