וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות כ"ג ה), הוא חוק המנוסח כפסוקית תנאי של מקרה ותגובה. בחוק לא ברורה כוונת המילים "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ". האם הם חלק מתיאור המקרה, או שמא התגובה הרצויה.

ראב"ע מפרש שמילים אלו הן חלק מהתגובה הרצויה למקרה: חדל לך מעזוב הדבר לו לבדו (וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ) – אלא עזור לו (עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ). אולם, מתקבל על הדעת שמילים אלו הן חלק מתיאור המקרה. וכך יש לקרוא את הפסוק: אם תראה את חמור שונאך רובץ תחת משאו, ותגובתך הספונטנית תהיה שלא לעזור לו – בכל זאת עליך לעזור לו.

אם כך, התורה לא מצווה כאן על עזרה לזולת, לא בזה היא מתעסקת. היא גם לא מצווה לעזור לשונא שחמורו רובץ תחת משאו, כי אם כך הייתה אומרת בפשטות: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ – עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. במקום זאת, התורה מתייחסת לעולמו הפנימי של האדם, לנטיית הלב להימנע מלעזור לשונא. והיא אומרת לאדם, אם זה המקרה, אם כך אתה מרגיש – אתה חייב להתגבר על יצרך ולעזור לו.

הדברים האלו מתחברים למקומות נוספים בהם התורה מתייחסת לתחושות ולמחשבות של האדם ופועלת לזכך אותן. היא איננה מסתפקת ברשימת חוקים יבשה של אסור ומותר אלא מנסה לחנך את האדם ולעשות אותו טוב יותר. היא לא מסתפקת בציווי על מעשים חיצוניים ללא כוונה אלא רוצה להגיע לליבו של האדם. ובלשון חז"ל: רחמנא ליבא בעי.