וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת. (בראשית כד א-ד)
מדוע יצחק מבקש מעשיו להכין לו מטעמים על מנת שיברך אותו? מדוע הוא זקוק לכך? זו תופעה שאיננו רואים כדוגמתה בתנ"ך. לא במקרה של ברכת יעקב למנשה ואפרים, לא בברכתו ליוסף וגם לא בברכתו לשבטים. אפילו יצחק עצמו, כאשר הדבר נוגע ליעקב, מברך אותו לפני צאתו לחרן ללא שום הכנות או ארוחות מיוחדות.
הצורך של יצחק במאכל כתנאי לברכה יכול לשקף את הקשר האישי והרגשי עם עשיו. המאכלים שעשיו מכין, שהם תוצר של כישוריו בציד ובבישול אותם העריך יצחק, יכולים להיות ביטוי לאהבה ההדדית בין יצחק לעשיו. זו גם דרך לחזק את הקשר ביניהם לפני הברכה.
אולם נראה לי שיש כאן משהו מעבר לכך. נראה שיצחק לא היה שלם במאת האחוזים ברצון שלו לברך את עשיו. ניתן לראות זאת מכך שהשלים במהירות וללא השגות עם העובדה שברך את יעקב במקום את עשיו - גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה (פסוק לג). להבנתי, הצורך של יצחק להשביע את נפשו כדי שזו תברך את עשיו בלב חפץ נובע מסתירה פנימית בין רצונות ומחשבות שונות שלו, מדיסוננס קוגניטיבי שהתחולל בקרבו וחיפש נחמה.
הצורך בסעודה מקרבת כדי להתגבר על קונפליקט אינו חדש אצל יצחק. הוא מופיע קודם לכן בפרשה, בברית שכרת יצחק עם אבימלך ופיכול שר צבאו. תגובתו הראשונית של יצחק לביקור הייתה הימנעות: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. (בראשית כו כז). בהמשך, לאחר שאבימלך ופיכול הסבירו את מניעיהם הוא ערך להם משתה בו הם אכלו ושתו. אך רק לאחר הסעודה והפיוס, ורק למחרת בבוקר הם נשבעו איש לאחיו ויצחק שילח אותם בשלום.
ויתכן עוד שהנקודה הזו בסיפור גניבת ברכות הבכורה מפנה גם אל סיפור מכירת הבכורה בעבור נזיד עדשים. ליצחק ועשיו היה הרבה מן המשותף. על שניהם מסופר שהיו מחוברים לשדה, שניהם אהבו והעריכו ציד, ונראה שלשניהם גם הייתה חיבה לארוחה טובה ומפנקת.
* התמונה חוללה באמצעות DALL·E 3