וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ

בספר ויקרא פרק כ"ה מובאים דיני היובל. אחד הדינים קובע שבשנת היובל חוזרים השדות לבעליהן. כפועל יוצא מכך, כאשר אדם מוכר שדה - הוא אינו מוכר את השדה אלא את התבואה שהשדה יכול להצמיח עד שנת היובל (ויקרא כ"ה יד-טז):

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ. (ויקרא כ"ה יד-טז)

בהמשך, התורה קובעת כי דינים אלו  נגזרים מהכלל האוסר למכור את הארץ:

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (ויקרא כ"ה כג)

כלומר, הארץ היא של ה'. בני האדם הם רק תושבים ארעיים בה ואין להם סמכות למכור לצמיתות דבר שאינו שלהם. בשל כך לא ניתן למכור לצמיתות שדות בארץ ישראל אלא רק עד שנת היובל, שבה השדות חוזרים לבעליהם הראשונים ועוד לפני כן, ניתן לגאול אותם בכל עת מידי הקונה. גם בתי החצרים (בתים ביישובים שאינם מוקפים חומה) נחשבים כשדות הארץ ויוצאים ביובל (ויקרא כ"ה לא). וגם בתי ערי הלוויים, למרות שהם נמצאים בעיר עם חומה – יכולים להיגאל תמיד ואם לא נגאלו הם יוצאים ביובל (ויקרא כ"ה לב-לג). לעומת כל אלו, שונה דינם של בתים בערים מוקפות חומה, ואותם ניתן לגאול רק במשך השנה שלאחר המכירה. לאחר מכן עובר הבית לצמיתות לבעלות הקונה (ויקרא כ"ה כט-ל).

מה ההבדל בין בתי ערי חומה, שניתן למוכרם לצמיתות, לבין שדות הארץ, בתי ערי החצרים ובתי ערי הלוויים שחוזרים ביובל?

נראה כי הנקודה המרכזית נעוצה בהבדל בין בתי ערי החומה לבין השדות. זאת מכיוון שהתורה אומרת כי בתי ערי החצרים טפלים לשדות הארץ ולכן דינם שווה (ויקרא כ"ה לא). כך גם ערי הלוויים, שעליהם נאמר שהם אחוזתם של הלוויים בארץ, בדיוק כמו השדות שהם אחוזתם של ישראל בארץ, ולכן דינם כשדות: "כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כ"ה לג).

הרמב"ן, שנדרש להבדל שבין בתי ערי החומה לשדות הארץ, מסביר כי התורה הגבילה מכירה של שדה שבו תלויה הפרנסה לזמן שעד לשנת היובל, בניגוד לבית עיר חומה שאינו משמש לפרנסה ולכן ניתן למכור אותו לצמיתות. אולם התשובה הזו אינה מסתדרת עם הנימוק לדין – "כִּי לִי הָאָרֶץ". לכאורה הנימוק הזה אמור לחול גם בנוגע לבית עיר חומה.

נראה שהתורה מחלקת בין שדה לבין בית עיר חומה כיוון שהיא רואה את השדה בלבד, ולא את הבית בעיר חומה, כשייך לה' ("כִּי לִי הָאָרֶץ"). הארץ, כלומר השדות עצמם, הם של ה' ואילו הבתים בערים מוקפות חומה שייכים לבני האדם. על פי קבלת האר"י, כאשר ברא ה' את עולמו הוא צימצם את נוכחותו בעולם כדי לאפשר לו להתקיים. בכך הוא העניק לאדם מרחב לבנות וליצור, לנסות ולטעות, וגם לחטוא.

בתהלים אנו קוראים: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קט"ו טז). ה' נתן את הארץ לבני האדם והיא שלהם. לכאורה הפסוק מִסֵפר ויקרא שהבאתי לעיל, טוען אחרת – שגם הארץ היא של ה' ולכן היא אינה יכולה להימכר לצמיתות. יתכן שההבדל בין שני הכתובים הללו תלוי בשאלה, באיזו ארץ מדובר? האם מדובר על הארץ באופן כללי, כלומר על העולם, שהוא וכל אשר בו נִיתנו לבני האדם (כך בתהלים), או על ארץ ישראל, שנשארת בבעלותו של ה' (על פי ספר ויקרא)? אולם גם בספר ויקרא מכירה התורה בבעלותם של בני האדם על הערים מוקפות החומה, ולכן על בתים בערים המרכזיות האלו לא חל דין היובל. הם אינם נחשבים לאחוזה שה' נתן ולכן ניתן למכור אותם לצמיתות.

הארץ אמנם מעובדת על ידי בני אדם אבל בסופו של דבר שדות הארץ הם משאב טבעי שנברא על ידי ה', ולכן הם שייכים לה'. במקרה של ארץ ישראל הבעלות האלוהית מודגשת עוד יותר. בלשון חכמים, שדות המושקים על ידי מטר השמים נקראים שדות בעל. מקור השם הוא במיתולוגיה הכנענית. הבעל, אל הגשם והפריון, בועל את הקרקע כאשר שהוא משקה אותה, ובכך הוא הופך לבעלים שלה. להבדיל, התורה מדגישה שארץ ישראל היא ארץ שה' משגיח עליה באופן מיוחד. היא אינה כארץ מצרים ששותה מהנילוס ושההשקיה שלה מתבצעת על ידי מערכת השקיה אנושית, אלא זקוקה למטר השמיים שניתן מאת ה':

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. (דברים י"א י-יב)

זאת הסיבה לכך שהתורה מודיעה בהמשך שאם יקיימו בני ישראל את המצוות – ה' ייתן מטר בעיתו, ואם יעבדו אלוהים אחרים – ה' ימנע מהארץ את הגשם, האדמה לא תיתן את יבולה והתוצאה הטרגית תהיה שישראל לא יוכלו להמשיך להתקיים בארץ הטובה אשר ה' נתן להם (דברים י"א יג-יז).

ההתייחסות של התורה לערים היא שונה. הערים, בניגוד לשדות, הן יצירה אנושית. לא ה' בונה אותן אלא בני האדם, ולכן הערים הן קניינם של בני האדם ואינן שייכות לה'. בניית עיר היא אחת הפעולות הראשונות שעשו בני האדם לאחר שגורשו מגן עדן. הראשון שבנה עיר היה קין (בראשית ד' יז). קין היה עובד אדמה, איכר שעיבד את השדה. על פי המסופר בבראשית (ד' א-יז), קין הביא מפרי האדמה מנחה לה' ואילו אחיו הבל הביא גם הוא מבכורות צאנו. ה' שעה למנחתו של הבל ולא למנחתו של קין. קין נפגע ורצח את הבל אחיו. עונשו היה שהוא התקלל מהאדמה אשר לקחה את דמי אחיו, ושוב לא יכול היה להיות עובד אדמה. הוא נאלץ לחיות חיי נוודות עד אשר בנה עיר והשתקע בה.

לעיתים מוצגת בניית עיר אפילו כהתגרות בה' וברצונו, כפי שמופיע בסיפור מגדל בבל (בראשית י"א א-ט). בני האדם בחרו לבנות עיר ולא לקיים את מצוות ה', "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א' כח). התורה מדגישה כי היו אלו בני האדם שבנו את העיר ("וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם"; בראשית י"א ה) ולא מדובר ביצירה אלוהית כפי שנטען במיתולוגיה הבבלית (משה דוד קאסוטו, "מנח ועד אברהם", עמ' 158-155). בסופו של דבר, ה' הפר את עצתם והפיץ אותם על פני כל הארץ.

בספר דברים מביע משה את החשש שלמרות כל הטוב שיש בארץ ישראל עם ישראל ישכח את ה' ויזקוף את הטוב הזאת לזכותו. נשים לב להנגדה שקיימת שם. ה' נותן לישראל את הארץ הטובה המורכבת מנחלי מים, עיינות ותהומות, ארץ שעליה גדלים שבעת המינים ובאבניה ברזל ונחושת (דברים ח' ז-י). אבל החשש מתואר כך:

... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. (דברים ח' יב-יז)

כלומר, ה' נתן את הארץ עצמה, שהיא ארץ טובה. אולם החשש הוא שישראל יזקפו לזכותם לא את הארץ שהם מבינים שניתנה להם על ידי ה' (שהרי לא הם יצרו את הארץ הטובה, לא הם שמו בה נחלים, עיינות ותהומות ולא הם הכניסו לתוך אבניה ברזל ונחושת), אלא את הבתים הטובים שהם יבנו, את הצאן והבקר שהם יַרבו ואת הכסף והזהב שהם ישיגו. בתגובה למחשבה המוטעית הזאת משה אינו עונה שהבתים או הצאן והבקר הם של ה', ואפילו לא שהכסף והזהב הם שלו, אלא:

וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. (דברים ח' יח)

במילים האלה יש הכרה בעצמאות ובזכות הקניין של בני האדם. עם זאת, משה מציב בפניהם של ישראל את הדרישה להכיר בכך שה' הוא זה שנותן להם את הכוח לעשות חיל.

בתי החצרים

אך מה בדבר בתי החצרים? האם הם אינם יצירה אנושית? מדוע דינם כשדות ולא כבתי ערי חומה? נשים לב לכך שכאשר התורה מתארת בית הנמצא בעיר מוקפת חומה, היא אומרת: "בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה" (ויקרא כ"ה ל), ואילו כאשר מדובר על בתים בכפרים היא לא מזכירה את המונח 'עיר' אלא מכנה אותם "בָתֵּי הַחֲצֵרִים" (שם, פס' לא). על פי התורה, הבתים הנמצאים בחצרים אינם חלק מְעיר אלא טפלים לשדות, ולכן אינם נחשבים ליצירה אנושית משמעותית. בלשון התורה: "וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב" (פס' לא).

נשים לב לתופעת הקרי וכתיב שבפסוקים הללו:

... וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת... (ויקרא כ"ה ל)

צורת הקרי – "אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה" – ברורה. אולם מה משמעות הכתיב: "אֲשֶׁר לֹא חֹמָה"?

יתכן שכוונת התורה לומר שגם אם אין לעיר חומה, כל עוד היא נחשבת עיר, הבית אשר בתוכה יכול להימכר לצמיתות. כלומר, ההבחנה העקרונית בין ערים לחצרים אינה בשאלה האם הן מוקפות חומה אלא האם מדובר בעיר. על פי הצעה זו, עיר מוקפת חומה המוזכרת בתורה ("וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה"; ויקרא כ"ה כט) היא רק דוגמה מובהקת לעיר מרכזית שבה ניתן לקנות בית לצמיתות, ואילו בתי החצרים הם דוגמה למקרה ששייך לסוג השני - בתים שנמצאים ביישוב שאינו נחשב מרכזי ולכן הם טפלים לשדות ונגאלים לעולם. אם נקבל פרשנות זו, בתים בערים מרכזיות, גם אם אינן מוקפות חומה, ייחשבו כבית מושב עיר חומה וניתן יהיה למכור אותם לצמיתות.

בתי ערי הלוויים

דינם של ערי הלוויים ושדה מגרשיהם שונה:

וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם. (ויקרא כ"ה לב-לד)

מדוע בתים בערי הלוויים, אף אלו המוקפים חומה, נגאלים לעולם ויוצאים ביובל? האם ערי הלוויים אינן יצירה אנושית משמעותית? מדוע ערי הלוויים שונות מערים ישראליות אחרות השייכות לבני האדם ולכן נמכרות לצמיתות? ומדוע שדות מגרשי עריהם אינם נמכרים לעולם?

התשובה היא שלערי הלוויים יש מעמד מיוחד. הלוויים לא נחלו בארץ ולכן במצב הבסיסי לא הייתה להם אחוזה בארץ. הערים שבהן ובמגרשיהן ישבו הלוויים ניתנו להם על ידי הישראלים לצורך מגורים בצו ה', כמעין מעשר, וכך הן הפכו להיות אחוזתם, כפי שמתארת התורה באריכות בספר במדבר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם. וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם ... כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן. וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם. (במדבר ל"ה א-ח)

ערי הלוויים, כמו כל עיר מרכזית, היו גם הן בחזקת אדם, אך בצו ה' הופקעו חלקים מהן וניתנו לאחוזה ללוויים. כיוון שכך, הן הפכו להיות שייכות לה'.

בסוף ספר ויקרא מתארת התורה את דין שדה החרם:

אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. (ויקרא כ"ז כח)

מכאן אנו רואים ששדותיהם של הלוויים דומים לשדות החרם, שאינם יכולים להימכר או להיגאל והם נשארים בחזקתם של אלו שה' ייעד להם את השדה: הכוהנים, במקרה של שדה החרם (...כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ; פס' כא), והלוויים במקרה של ערי הלוויים.

לעומת זאת, דינם של בתי ערי הלוויים שונה. שלא כמו שדותיהם, הם ניתנים למכירה, אולם שלא כמו בתי ערי ישראל שיכולים להימכר לצמיתות, הם נגאלים לעולם. הסיבה היא, "...כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כ"ה לג). ערי הלוויים היו תחליף לשדות האחוזה שאותם קיבלו הישראלים כנחלה, וכפי שהותר לישראלים למכור את אחוזתם עד שנת היובל, כך הותר ללוויים למכור את בתיהם עד שנה זו. אולם מכיוון שזו הייתה אחוזתם, למרות שמדובר בבתים שבתוך ערים, שהן יצירה אנושית שבדרך כלל ניתנת למכירה לצמיתות, הללו ניתנו ללוויים כאחוזה, ועל כן ניתן לגאול אותם והם יוצאים ביובל כדין כל אחוזה בישראל.