וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ (ישעיהו מ' יח)

בחנוכת בית המקדש הראשון אמר שלמה המלך: כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה (מלכים א' ח' כז). שלמה בנה את בית המקדש על פי הפרופורציות של המשכן, היחס נשאר 3:1 אולם המשכן היה קטן בסדר גודל ממקדש שלמה.

המשכן נבנה בתבנית בית, עם ייצוגים של כיסא שולחן ומנורה (השוו להצעתה של האישה השונמית להכין מקום לאלישע: נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה; מלכים ב' ד' י). הכיסא הם הכרובים עליהם יושב כביכול ה', המכונה יושב הכרובים (תהילים פ' ב) והשולחן והמנורה הם שולחן ומנורה.

הדבר המעניין הוא שהמשכן וכליו נבנו בממדים המתאימים להיות בית לאדם בגובה ממוצע ולא לדמות גדולה יותר. ניתן לראות זאת ממידות השולחן שהיה נמוך במעט מגובהו של שולחן סטנדרטי בימינו, ומגודלה של הכפורת שעליה היו הכרובים, שהייתה בגודל של ספסל לא גדול במיוחד. זאת לדוגמה בניגוד לתיאור מיטתו הענקית של עוג מלך הבשן (דברים ג' יא).

באופן מפתיע, במקדשים האליליים במזרח הקדום, האל מיוצג על ידי פסל קטן, בגובה של עד 50-60 ס"מ. במשכן הישראלי, אין פסל ואין ייצוג פלסטי של האל, אבל יש בתורה תיאורים המאנישים אותו. "אנושיותו" של האל כפי שהוא מתואר במקרא נמצאת בבסיס המצווה להידמות לו וללכת בדרכיו: "מה הקב"ה נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הקב"ה נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הקב"ה נקרא חסיד, אף אתה היה חסיד" (הרמב"ם, ספר המצוות, עשה ח)

בניגוד לאלים המסופוטמיים הדואגים רק לעצמם, האדישים למצב האנושי ורואים בבני אדם רק כלי לסיפוק מאוויהם הגשמיים, לה' אכפת מבני האדם. הוא לא מתעניין בעולם לשם סיפוק צרכים פיזיים כמו אלי מסופוטמיה, אלא רוצה בקשר ושותפות מוסרית עם בני האדם כדי לממש את תוכניתו. מידותיהם האנושיות של כלי המשכן הן עוד ביטוי לכך.