הקיקיון והעיר הגדולה

ספר יונה מסיים בשאלה רטורית: 

וַיֹּאמֶר ה': אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה. (יונה ד י-יא)

המסקנה היא שכמו שיונה חס על הקיקיון כך יש לאל לחוס על נינוה העיר הגדולה. אולם מההקבלה הזו נובע קושי תיאולוגי. משתמע ממנה שכפי שיונה זקוק לקיקיון להצילו מרעתו כך ה' זקוק לאנשי העיר. האם ספר יונה רומז שה' זקוק לבני האדם ואם כן, באיזה מובן?

הרד"ק מתייחס לשאלה הזו בפירושו על פסוק יא: 

ואף על פי שלא חס על הקיקיון אלא מפני צערו, כן האל יתברך חס על נינוה מפני כבודו, כי הנבראים הם כבודו, כמו שכתוב: מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג), וכל שכן מין האדם, כמו שכתוב: ולכבודי בראתיו (ישעיהו מג ז) 

כלומר, כמו שיונה דואג שלא יצטער, כך ה' דואג על כבודו שלא יפגע. גם האברבנל שואל את השאלה הזו ומשיב באופן דומה:

ואין לך שתאמר שלא חסת על הקיקיון בעבורה כי אם בעבור התועלת המגיע לך, כי לך היה מגיע הצל ולי יגיע מן נינוה השם והגדולה שהוא כמו הצל (יונה ד יא)

כלומר, כפי שיונה חס על הקיקיון בגלל התועלת שהוא הביא לו, כך על ה' לחוס על נינוה בגלל התועלת והגדולה שתגיע לו מכך. 

המשותף לשני הפירושים שהם רואים בכך שיונה וה' חסים על הקיקיון ועל נינוה עניין של תועלת. אבל אפשר להבין את ההקבלה בין הקיקיון לנינוה באופן אחר.

ראשית, נשים לב שלא מדובר רק באנשי נינוה אלא גם בבהמה רבה שנמצאת שם. גם עליהם חס ה'.

בפסוקים הסמוכים לסיום הספר נאמר:

וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ. וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. (יונה ד א-ג)

יונה בן אמיתי, איש האמת, נמצא ברעה גדולה. הוא ידע כל הזמן שה' אל רחום וחנון ובסופו של דבר יניח למידת האמת וינחם על הרעה שהגיעה לאנשי נינוה. לאחר שכך קרה יונה אינו מוצא עוד טעם בחייו ומבקש למות.

יונה יוצא מחוץ לעיר ומכין לעצמו סוכה ויושב תחתיה בצל (פסוק ד). יונה מסתדר היטב ללא הקיקיון. הוא לא זקוק לקיקיון כי הסוכה שבנה מספקת לו צל. אמנם, מיד לאחר מכן מסופר:

וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה.

למרות שאין בכך צורך, שהרי ליונה יש סוכה עם צל, ה' מצמיח קיקיון להיות צל על ראשו של יונה. הוא עושה זאת לא כדי לספק צל ליונה אלא כדי לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ - אותה רעה שהוזכרה קודם - חוסר הטעם בחייו. יונה שמח על הקיקיון שמחה גדולה. לא בגלל הצל שגם כך היה לו, אלא בגלל שהוא נקשר אל הקיקיון המופלא שצמח לו לפתע בלילה אחד. קיומו של הקיקיון הוא שהסב ליונה אושר ושמחה רבה, והוא זה שהצילו מרעתו.

וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ. וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת (יונה ד ז-ט)

לאחר שהקיקיון יבש וכבר לא העניק צל שוב איבד יונה את רצונו לחיות. לא בגלל שיונה לא יכול היה למצוא תחליף לצל שנתן הקיקיון שאבד, אלא בגלל הקשר הרגשי שהספיק יונה לפתח כלפי הקיקיון שבן לילה אבד.  

זהו המסר של ספר יונה. יחסו של ה' אל ברואיו אינו טכני או אינסטרומנטלי. ה' אינו זקוק לבני האדם כדי שיספקו את צרכיו באמצעות קורבנות ונסכים. והוא בוודאי לא זקוק לתרומתם של בעלי החיים, אותה בְהֵמָה רַבָּה שמילאה את נינווה. לה' יש קשר רגשי עם מעשה ידיו. הוא אינו אדיש כלפיהם ואיננו מסוגל להשמידם כלאחר יד. אכפת לו מהם. הוא אוהב אותם וחפץ בקיומם. 

ויתכן להעיז ולומר שעל פי ספר יונה, כמו יונה, ה' זקוק לקיומם של הברואים כדי למצוא טעם בקיומו שלו. כי "אין מלך בלא עם" ו"טבע הטוב להטיב".

התמונה חוללה באמצעות Bing Image Creator