הסכמי אברהם ויצחק

כאשר היה רעב בארץ יצחק הלך לאבימלך מלך פלישתים - לגרר. ה' נראה אליו וביקש ממנו שלא לרדת למצרים. הוא אמר לו שהארץ הזאת, כלומר הארץ אליה הגיע - ארץ פלישתים - היא שלו ועליו לגור בה, ועל כן ישב יצחק בגרר (בראשית כו א-ו). 

התורה מתארת את העימותים שהתפתחו בין יצחק לאנשי גרר. בתחילה הצליח יצחק מאוד, עד אשר גדל מאוד והיווה איום על הפלישתים, שבקשו ממנו לעזוב. יצחק עזב את העיר גרר, אבל נשאר קרוב מאוד לשם, בנחל גרר. הישיבה בנחל גרר, שהייתה מן הסתם קרובה מאוד לעיר גרר, יצרה באופן טבעי חיכוכים חוזרים ונשנים בין רועי יצחק ורועי גרר. 

הפסוקים משתמשים בביטויים רבים ותיאורים שמתאימים למצב מלחמה בין שני עמים. דבריו של אבימלך ליצחק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד (בראשית כו טז) מזכירים את חששו של מלך מצרים: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א ט-י). המילה "עצום" מופיעה פעמים רבו בתנ"ך בהקשרים צבאיים. בהמשך מסופר על הבארות שחפר יצחק, אותם סתמו פלישתים בימי אברהם אביו. סתימת מקורות מים היא מעשה הגנתי מובהק מפני מתקפה צבאית. ראו לדוגמה את סתימת הגיחון על ידי חזקיהו לקראת הפלישה של סנחריב מלך אשור (דבה"ב לב ג-ד). וכמובן, הגעתם של אבימלך מלך פלישתים, אֲחֻזַּת (שם פרטי!) - רע המלך (וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ) - וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ לכרות ברית עם יצחק (בראשית כו כו), מצביעים באופן ברור על הקשר של מלחמה ושלום. 

הפלישתים פלשו לארץ כנען והתיישבו בארץ כנען, באזור מישור החוף הדרומי של כנען, סביב חמשת ערי הפלישתים: עזה, אשדוד, אשקלון, גת ועקרון. השטח אליו פלשו היה מיועד לעם ישראל. בספר יהושע מוזכרים כל גלילות הפלישתים כארץ הנשארת אותה לא הוריש יהושע (יג ב). אולם למרות זאת אין בתורה ציווי להשמיד אותם, כפי שיש בנוגע לשבעת העמים הכנענים. 

התורה בספר שמות ובספר דברים אוסרת על כריתת ברית עם יושבי הארץ. היא מנמקת את דבריה בחשש שמא ילמדו בני ישראל את תועבותיהם (ראו לדוגמה, שמות כג לב-לג; דברים ז א-ה). נראה שלמרות המאבקים הקשים בין העמים, הפלישתים לא נתפסו כמאיימים על תפיסתו הדתית של עם ישראל, אולי כי היו קבוצה זרה שהיגרה לארץ כנען. לכן, על פניו, הציווים המופיעים בשמות ובדברים - שלא לכרות  ברית עם הכנענים יושבי הארץ - לא נוגעים אליהם. 

נראה שאברהם ויצחק מציגים מודל שונה להתמודדות עם העובדה שבארץ ישראל יש עוד עמים וקבוצות. מודל השונה ממודל אי-ההכרה והמאבק הבלתי מתפשר אל מול עמי כנען. המודל הזה תואם למה שקרה בפועל לאורך ההיסטוריה אל מול הפלישתים. 

המודל של אברהם ויצחק מדבר על הכרה דה-פקטו באוטונומיה של אותן ישויות והשלמה עם המציאות. לא מדובר במודל הומניסטי אלא בגישה פרקטית שאינה רואה רע בצורך לכרות בריתות עם יושב הארץ ואף להישבע בשם ה' שלא להפר את ההסכם עימם. לפי המודל הזה, יצחק אמנם לא נכנס לגרר, אבל כן ישב בנחל גרר, עד קצה גבולות העיר, ורעה את צאנו ועיבד את הקרקע עד התלם האחרון. 

למרות העימותים החוזרים ונשנים, הצליחו אברהם ויצחק להגיע להבנה והסדר עם הפלישתים, שהסתיים בכריתת ברית ומשתה משותף. יש לשים לב שבשני המקרים, יוזמי כריתת הברית היו הפלישתים ואברהם ויצחק כל אחד בתקופתו, נענו ליוזמה בחיוב. 

דרך סיפור זה התורה מלמדת אותנו, שבמציאות מורכבת ורוויית עימותים, ניתן ונכון להגיע לפשרות המבוססות על הכרה הדדית. מודל זה, שאותו ייסדו אברהם ויצחק, שיקף גישה פרקטית שהיווה דוגמה לדורות הבאים.

* התמונה חוללה באמצעות DALL·E 3