גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה

גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה 

אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבהו עורב לנח, אמר לו: רבך שנאני ואתה שנאתני. רבך שנאני, "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה"; ואתה שנאתני, הנחת מין שבעה ושגרת מין שנים; אלמלי פוגע בי שר חמה או שר צינה, לא נמצא העולם חסר בריה אחת? (ילקוט שמעוני)

על פי המדרש, העורב כעס מאוד על נוח, על שבחר דווקא בו לבדוק את מצב המים מחוץ לתיבה ולא בחר באחד ממיני העופות הטהורים. שהרי העורב היה אחד משני הפרטים היחידים של מין זה בעוד שמהטהורים היו 14 פרטים מכל מין.

אבל, אם נעיין בפשט הפסוקים נראה שבנוגע לעופות השמים אין אבחנה בין הטהורים לאלו שאינם. שהרי כך כתוב: "גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית ז' ג) ולא כתוב "גַּם מֵהָעוֹף הַטָּהוֹר שִׁבְעָה שִׁבְעָה" או "מֵהָעוֹף שִׁבְעָה שִׁבְעָה". הביטוי עוף השמים, בכל מקום בתנ"ך, מתייחס לציפורי בר ולא לציפורי משק או ציפורים טהורות. השמיים גבוהים, לעולם לא נראה את המילה יונה או תור יחד עם המילה שמיים, כמו במקרה של הנשר או החסידה. 

ההבנה הפשוטה היא שהצורך בהגדלה של מספר הבהמות הטהורות נועד לאפשר לנח להקריב מהם. אבל אם כך, מה הצורך בשבעה זוגות מכל עוף השמיים, גם מאלו שאינם טהורים?

בסיפור הבריאה ניתן להבחין בסדר, מהפשוט למורכב: צמחים, דגים, עופות, ובעלי חיים יבשתיים. אני מציע שעל פי התפיסה המקראית, הסדר הזה מתבטא גם במספרים. צורת החיים הפשוטה מרובה מהמורכב. יש יותר צומח מאשר דגים מאשר עופות מאשר בעלי חיים יבשתיים. ולכן, יש צורך ביותר זוגות של עופות מאשר בעלי חיים כדי לשמור על היחס הנכון בין העופות לחיות היבשה, והריבוי הזה בא לידי ביטוי בכפולה שבע. 

זאת ועוד, אם נקרא בעיון את פרק א' בבראשית נבחין כי הדגים והעופות התברכו בברכת פרו ורבו: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ" (כב) וכך גם בני האדם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (כח). בעלי החיים היבשתיים, לעומת זאת, לא התברכו בברכת פרו ורבו. הסיבה לכך היא שיש התנגשות בין הציווי האלוהי לבני האדם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" לבין ריבוי חיות הבר. חיות השדה מאיימות על האדם ומונעות את התפשטותו בארץ. הפחד הטבעי מפני חיית הארץ מוזכר בתנ"ך במקומות רבים והחשש מפני התרבותם של חיות הבר אף משמש נימוק לקצב האיטי של כיבוש הארץ: "וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (דברים ז' כב). לעומת זאת, הדגים והעופות אינם מתחרים עם בני האדם על השליטה בעולם. לכן נצטווה נח להביא לתיבה שבעה שבעה ממיני עופות השמיים ורק זוג אחד לקיום המין מחיות היבשה.