בכורי ישראל ואות הדם

מוטיב חוזר במכות מצרים היא הפלייה שהפלה ה' את ישראל, כאשר המכה פגעה רק במצרים בעוד הישראלים יצאו ללא פגע. ניתן לראות זאת במפורש במכת ערוב (שמות ח יח-יט), במכת דבר (שמות ט ד-ז), במכת ברד (שמות ט ד-ז) ובמכת חושך (שמות י כג). המוטיב הזה חוזר גם במכת בכורות. משה תיאר לפני פרעה את שעתיד לקרות בחצות הלילה לבכורי מצרים וסיים את דבריו בכך שפרעה יראה שבני ישראל יופלו ולא יפגעו - לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (שמות יא ז).

אולם, בניגוד לשאר המכות בהם ההפלייה בין הישראלים למצריים בוצעה באופן בלעדי על ידי ה', במכת בכורות נדרשה התערבות של בני ישראל. בני ישראל צֻוּוּ לסמן את ביתם באמצעות נתינת דם על המזוזות והמשקוף - וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף (שמות יב ז). הדם אמור היה לשמש לאות ולהגן על יושבי הבית מפני הנגף - וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יב יג). מדוע נדרש מעשה של ישראל כדי להפלות בין ישראל למצרים, מה שלא היה נדרש בכל המכות הקודמות? מדוע ללא ניתנת הדם על פתח הבית היו נפגעים גם בכורי ישראל?

בני רועי הציע שלקראת היציאה ממצרים התבקש כל אחד מבני ישראל להכריע האם הוא וביתו רואים את עצמם חלק מעם ישראל שיוצא ממצרים או שהם רואים עצמם מצריים. מי שהקריב קורבן פסח ונתן את דם הקורבן על מזוזות והמשקוף סימן את ביתו כבית ישראלי ולכן זכה להגנה מפני הנגף וזכה להיגאל ממצרים.

ואולי אפשר להציע שהמכות שקדמו למכת בכורות כֻּוְּנוּ רק אל המצרים ולכן לא פגעו בישראלים. אולם מכת בכורות הייתה שונה. היא התבססה על העיקרון האוניברסלי והלא מפלה - שהבכורות כולם שייכים לה'. לכן נדרשה פעולה של בני ישראל כדי שה' יפלה בינם לבין המצרים. 

כך משתמע בפסוק - כִּי לִי כָּל בְּכוֹר, בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, לִי יִהְיוּ אֲנִי ה' (במדבר ג יג). ששיעורו, כִּי לִי כָּל בְּכוֹר - קטגורית, ובכל מקום. ובאותו היום שעמדתי להכות כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם - ולא רק בכור מצרים - הִקְדַּשְׁתִּי את הבכורות הישראלים לִי (ומכך נובע הצורך לפדות אותם). 

כבר בתחילתה התורה רומזת שהבכור הוא קדוש ושייך לה', כאשר היא מספרת על הבל שהקריב מבכורות צאנו - ובניגוד לקרבן אחיו קין - קורבנו התקבל. 

בתחילת סיפור יציאת מצרים, בקטע שמטרים את מכת בכורות, התורה מספרת לנו שכאשר נשלח משה למצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא צֻוָּה לומר לפרעה: 

כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. (שמות ג כב-כג). 

ה' הגדיר את ישראל כבכורו ועל בסיס זה דרש מפרעה לשלח את ישראל. ואם לא, ה' יהרוג את בנו בכורו. אולם, עצם העלאת הרעיון הזה הזה הובילה מיד, בפסוק הבא, למפגש מוזר בין ה' לבין משפחתו של משה:

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת. (שמות ג כד-כו). 

ההסבר לסיפור הוא שעצם העלאת הרעיון שהבכורות כולם שייכים לה', הביאה למימוש עקרון זה גם על בנו בכורו של משה. אולם בזכות תושייתה של צפורה, דם ברית-המילה כיפר והגן על בכורו של משה. 

במכת בכורות קרה דבר דומה. הנגף שאמור היה להרוג כל בכור בארץ מצרים לא היה רק עונש למצרים. בבסיסו הוא ביטא את העובדה שהבכורות כולם שייכים לה'. לכן ברגע שניתנה הרשות למשחית לנגוף, גם בכורי ישראל היו בסכנה.

נתינת דם קרבן פסח על המזוזות והמשקוף - כמו נתינת הדם על המזבח, וכמו דם ברית-המילה של בנו של משה - יש אפקט מכפר, שמגן על יושבי הבית ובכך שימש מענה לסכנה בה היו נתונים בכורי ישראל. זאת ועוד, קרבן הפסח, כמו ברית-המילה הוא קרבן שמבטא את הברית בין ה' לישראל. נתינת דם קרבן ברית הפסח מסמנת את הבית כנמצא תחת חסותו של ה'. הדם על המזוזות מהווה סימן לבית שהסדיר את חובו לה', מעין המדבקות שהיה מקובל לפני שנים רבות לשים על מזוזות הבתים לסמן שבבית זה כבר תרמו לאגודה למלחמה בסרטן. בזכות זאת זכו הבכורות להגנה מפני המשחית.

* התמונה חוללה באמצעות Bing Image Creator