ביטוח שוורים

וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן. אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ. (שמות כא, לה-לו)

התורה מבחינה בין שור תם לבין שור מועד. כאשר שור שכבר היה ידוע כמסוכן נגח והרג שור אחר – הבעלים אחראי לשלם נזק מלא. אך כאשר מדובר בשור תם – התורה אינה מחייבת את הבעלים בתשלום ישיר, אלא מציעה חלוקה של השור החי ושל הנבלה בין בעלי השוורים.

אם שני השוורים שווים בערכם, החלוקה הזו מביאה בפועל לתשלום של חצי נזק (נסו לחשב בעצמכם). אך אם אחד השוורים שווה יותר, אז בעל השור היקר יותר יספוג חלק גדול יותר מהנזק. זה יכול ליצור מצבים אבסורדיים, שבהם בעל השור שנפגע יקבל יותר משווי השור שאיבד, או לחלופין סכום נמוך מאוד ביחס לנזק שספג.

כדי להבין עד כמה הדין הזה חריג, אפשר לדמיין תאונת דרכים שבה רכב יוקרתי כמו פרארי פוגע בפיאט אונו. האם יהיה הגיוני שבעל הפיאט יקבל חצי מערכה של הפרארי? ומה יועיל לבעל הפרארי לקבל חצי מערכה של הפיאט במקרה ההפוך?

ניתן לומר שהתורה מתעלמת ממקרים קיצוניים ומסתפקת בכך שבממוצע המזיק משלם חצי נזק, או שהתורה דיברה על מצב שבו ערכם של השוורים זהה. ניתן לראות דוגמה לכך בדין שור שהרג עבד, שהתורה קובעת כי בעליו משלם 30 שקלים, גם אם בפועל שווי העבד היה גבוה או נמוך יותר. 

אך נראה שיש כאן משהו עמוק יותר. אם התורה הייתה רוצה לומר שהמזיק משלם חצי נזק, היא יכלה לומר זאת ישירות: "כִּי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת – וְשִׁלֵּם מַחֲצִית עֶרְכּוֹ לִבְעָלָיו." אלא שהתורה בוחרת במכוון בניסוח אחר, המדבר על חלוקה במקום תשלום.

לכן, אני רוצה להציע הצעה ואשמח לשמוע מה דעתכם. נראה בעיניי שהתורה אינה רואה במקרה הזה מקרה רגיל של מזיק וניזק, אלא מצב של חוסר ודאות, שבו לא ברור מי "אשם". התורה רואה את בעלי השוורים כשותפים בעל כורחם ומחלקת ביניהם את ההפסד. אם נשתמש באנלוגיה מעולם המכוניות, זה כמו תאונת דרכים שבה לא ברור מהי התרומה של כל צד לתאונה. 

כדי לתת לכך מענה, התורה יוצרת מערכת השתתפות מאוזנת בנזק, שלא מחייבת הוכחת אחריות ואינה מטילה את כל האחריות על הפוגע. בעל שור יקר משתתף ביותר, אבל לא מעבר למחצית ערך שורו. זהו מודל כלכלי-משפטי מתוחכם, שדומה למנגנון ביטוחי פרוגרסיבי שבו בעלי אמצעים משלמים פרמיה גבוהה יותר. 

כמובן, דינו של שור תם קל יותר מדינו של שור מועד. ולכן, סביר להניח שכוונת התורה שבמקרה קיצוני שבו השור הפוגע יקר מאד ומנגנון השותפות שנועד להוריד את אחריותו הבלעדית של המזיק יוביל לכך שההשתתפות תהיה מעבר לגובה הנזק, תעמוד לבעלי השור שפגע האפשרות לשלם על הנזק כמו במקרה של שור מועד.

למעשה, דין דומה נהג במסופוטמיה מאות שנים לפני מתן התורה. סעיף 53 של חוקי אשנונה (המאה ה-20 לפנה"ס) קובע: 

כי יגוף שור שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את מחירו של השור החי ואת שוויו של השור המת.

כפי שציין הרב פרופ' קאסוטו (פירוש על ספר שמות, עמ' 195), התורה במקרים רבים חולקת על חוקים מהמזרח הקדום, אך כאן היא מאמצת את העיקרון ורואה אותו כנכון וצודק.