כאשר ראו בני ישראל את החומר הלא מוכר שהתגלה מתחת לשכבת הטל, אמרו איש אל אחיו: מָן הוּא - כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא (שמות ט"ז טו). לכאורה, המילה "מָן", היא מילה ארמית שמשמעה "מַה" ובני ישראל, במקום לומר "מה הוא", אמרו "מן הוא". מסיפור הדברים ניתן לכאורה ללמוד כי בני ישראל דיברו עברית עם השפעות ארמיות. ואולי ניתן לראות כאן הד מתיאור יעקב וירידתו למצרים המופיע בפרשת שופטים, המתאר אותו כארמי: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב (דברים כ"ו ה).
הדבר המעניין ומבחינה מסוימת גם מפתיע הוא שיש פער בין הלשון המדוברת של בני ישראל ולשון התורה מאותה התקופה. ואולי הדבר דומה לפער הגדול בין הערבית הספרותית למדוברת, עד כדי כך שדוברי ערבית נאלצים ללמוד את הערבית הספרותית כאילו הייתה שפה זרה.
בתמונה: אַסְטֶלַת כִּלַמֻוַ ממחצית המאה ה-9 לפנה"ס של כִּלַמֻוַ, מלך ממלכת שַמאַל הארמית