בפרק ד' בספר ויקרא, התורה מתארת את קורבנות החטאת של ארבעה חוטאים פוטנציאלים: הכהן-המשיח, כל העדה, הנשיא והאדם הפשוט. ברשימה זו ניתן להבחין בחלוקה ברורה בין השניים הראשונים לבין השניים האחרונים. חטאם של הראשונים נתפס כחטא של הציבור כולו. במקרה של חטאת העדה הדבר מובן מאליו, אבל כך גם התורה מתייחסת לחטא הכוהן-המשיח - אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם (ויקרא ד ג). הסיבה לכך היא שהכהן-המשיח נושא את שמות בני ישראל בחושן המשפט שעל ליבו ומזכיר אותם לפני ה' תמיד (שמות כח כט). הוא מייצג העם לפני ה' ולכן חטאו האישי נתפס כחטא של העם.
החטא הציבורי נחשב לחטא חמור ובעל השפעה גדולה ולכן אין די בקורבן מהצאן אלא נדרש פר בן בקר. בנוסף, בגלל חומרתו החטא מצליח לטמא גם את החלקים הפנימיים של המשכן. לכן יש צורך להכניס את דם הקורבן פנימה אל אוהל מועד ולהזות על הפרוכת כדי לחטא את פנים המשכן שנטמא. לעומת זאת, בשני המקרים האחרונים, החטא קל יותר ולכן די בקורבן מן הצאן. כמו כן, מכיוון שהחטא קל יותר, הוא אינו מטמא את פנים המשכן. לכן די בכך שדם הקורבן ניתן על המזבח ואין צורך להכניסו פנימה על מנת לכפר על פנים המשכן.
חלוקה זו עומדת על שוני בין הכוהן-המשיח לנשיא. הראשון נתפס כמייצג העם ולכן חטאו נתפס כחטא של הציבור כולו ולא כחטא אישי. לעומת זאת, חטאו של הנשיא נתפס כחטא פרטי שלו ולא של העם. לכן, קורבנו של הנשיא הוא קרבן מהצאן, בדיוק כמו של האדם הפשוט. כל ההבדל ביניהם הוא שהנשיא מכובד בהבאת שעיר עיזים זכר בעוד שהאדם הפשוט מביא שעירת עיזים נקבה. שאר הפרוצדורה - זהה.
התורה מזכירה את הנשיא, שהוא ראש שבט בישראל, כאחד החוטאים הפוטנציאליים, אך אינה מונה במפורש את המלך. היא גם לא מתייחסת לפונקציה של ההנהגה הקולקטיבית של העם, כמו זו שמילאו משה ויהושע, ומאוחר יותר חלק מהשופטים. אפשר לראות ביחס של התורה לחטאו של הנשיא כאל חטא פרטי ואי ההתייחסות להנהגה של כלל העם, דוגמא להתעלמות התורה משאלת המנהיגות הלאומית ונסיון להפחית ממעמדה. אם לואי ה-14 אמר: המדינה זה אני, התורה אומרת שהנשיא ומנהיג לאומי, בניגוד לכהן-המשיח, לא מייצגים את העם, לפחות לא כאשר הם עומדים לפני ה'.