אם עץ נופל ביער

בנגע הצרעת ישנה תופעה שלא קיימת בטומאות אחרות. האדם, הבגד או הבית הופכים לטמאים על פי אמירתו של הכהן אשר באופן אקטיבי מטמא אותם. העובדה שהצרעת בפני עצמה אינה מטמאת ורק הכהן הוא זה שיוצר באמירתו את הטומאה היא זו שמאפשרת לכהן לצוות לפנות את הבית לפני שהוא בא לראותו כדי שהכלים שנמצאים בו לא יטמאו: 

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (ויקרא י"ד לו)

אם היה מדובר בטומאה אחרת כמו לדוגמה טומאת מת, לפינוי הבית לפני ביקורו של הכהן לא הייתה כל משמעות. כי אם יתברר שבבית היה אדם מת, כל אשר היה בבית ייטמא למפרע. מדוע אם כן הדין שונה בצרעת? מדוע דווקא בטומאת הצרעת נדרשת קביעתו של הכהן כדי לטמא?

ההבדל הוא שרוב הטומאות הם שלבים טבעיים במחזור החיים, כמו מוות, לידה, דם הנידה וכדומה. ישנם גם טומאות שנובעות ממחלות קלות, כמו זיבה. אבל גם מחלות הן חלק מהחיים הטבעיים. צרעת לעומת זאת היא מחלה מובהקת שה' נותן. 

בתנ"ך יש דוגמאות לכך שהצרעת מגיעה מאת ה', בדר"כ כעונש. הצרעת שפקדה את מרים על כך שדיברה שלא כהוגן כלפי משה (במדבר יב א-טז). עוזיה שנצטרע על כי הקטיר קטורת בבית המקדש למרות שלא היה כהן (דה"ב כו טז-כא), והאות שניתן למשה כאשר ידו מוכנסת לחיקו ויוצאת מצורעת וחוזרת להיות כבשרו (שמות ד ו-ז). 

בנוגע לצרעת הבתים, נאמר במפורש כי ה' הוא הנותן את הצרעת: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן … וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא יד לד), אבל זה נכון גם לגבי צרעת האדם וכנראה גם צרעת הבגד. 

את מקור המילה נגע שחוזר בפרשה - ניתן להבין כנגיעה אלוהית, נגיעה מענישה. ואכן, המילה נגע בתנ"ך מוזכרת ברוב המקרים בהקשר לצרעת ובכל שאר המקרים - לעונש משמיים. לדוגמה, וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. (בראשית יב יז), וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם (שמות יא א) ועוד. 

כאשר מדובר בתהליך טבעי מחזורי של טומאה וטהרה, אין צורך בקביעה של הכהן. הטומאה קורית מאליה. לעומת זאת, במקרה של צרעת, הצרעת היא רק סימן שניתן משמיים - היא לא מטמאת בפני עצמה. כדי ליצור את הטומאה צריך הכהן לעשות שני דברים: א) לברר שאכן מדובר בסימן הנכון, ב) להכיר בסימן ולהעניק לו משמעות. 

הצורך בהכרה אנושית בסימן האלוהי של הצרעת משקף את הרעיון שהאדם הוא שותף לאלוהים במעשי הבריאה ובהובלת העולם. לכן, גם אם הצרעת היא סימן מאת ה', יש צורך באישור ובהכרה אנושית שמתבצעת על ידי הכהן כדי להקנות לסימן זה משמעות מעשית ולהעניק לו מסגרת חוקית וחברתית. 

עץ הנופל ביער מרוחק בו אין איש - מרעיד את האוויר אבל אינו עושה רעש. כי רעש היא חוויה של בעלי החיים, פרשנות של המוח לאותם רעידות של עור התוף. באופן דומה, הצרעת בפני עצמה אינה מטמאת בלי ההכרה האנושית במסר האלוהי. כי רק ההכרה בסימן שמתחילה את הטומאה היא זו שמאפשרת את התהליך שעל המצורע לעבור עד אשר הוא מיטהר.