שלושה אנשים

בתחילת פרק י"ח שבספר בראשית מסופר שה' נראה אל אברהם. מיד לאחר מכן מסופר שאברהם ראה שלושה אנשים, שאותם הוא הזמין לאוהלו:

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. (בראשית י"ח א-ב)

בהמשך נאמר שאותם אנשים בישרו לאברהם על הולדת בנו יצחק. מהו הקשר בין התגלות ה' לאברהם בפסוק הראשון ("וַיֵּרָא אֵלָיו ה'") לבין הביקור של שלושת האנשים אצל אברהם המתואר החל מהפסוק שאחריו ("וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו")?

מראה נבואה או מציאות?

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק ב, פרק מב) מסביר שכמו ההתגלות של ה' לאברהם המתוארת בפסוק הראשון, גם הביקור של האנשים לא היה אלא מראה נבואה, ושכל הפסוקים המדוברים מתארים מראה נבואה אחד. פסוק א מספר כי ה' נראה אל אברהם ואילו הפסוקים הבאים מסבירים כיצד נראה ה' אל אברהם – במראה הנבואה שבו הוא ראה שלושה מלאכים. למעשה, על פי הסברו של הרמב"ם, הסיפור על ביקור המלאכים לא התרחש במציאות.

הרמב"ן (בראשית י"ח א) התקשה לקבל את הסברו של הרמב"ם, שלפיו כל סיפור ביקור המלאכים היה במראה נבואה ולא התרחש במציאות. ואכן לשיטת הרמב"ם אין יסוד בכתובים. על כן הציע הרמב"ן ששני חלקי הסיפור מדברים על שני אירועים שונים. גילוי שכינה לחוד ובשורת המלאכים לחוד. הדבר המשותף לשני הסיפורים, שבגללו הם מופיעים ברצף, הוא העובדה ששניהם התרחשו לכבודו של אברהם – בזכות ברית המילה שקיים בבשרו – כפי שמסופר בסוף הפרק הקודם. אך הסברו של הרמב"ן, המנתק בין התגלות ה' לאברהם לבין ביקורם של שלושת המלאכים, אינו משכנע, מכיוון שנראה שהפתיחה "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" משמשת כותרת למה שמסופר בהמשך. על כן קשה לקבל את פירוש הרמב"ן שלפיו היראות ה' אל אברהם אינה קשורה כלל לסיפור על ביקור האנשים.

הרשב"ם מפרש את הפסוקים באופן דומה לרמב"ם בכך שגם לדעתו ביקור שלושת האנשים הוא עצמו התגלות ה' לאברהם. אך הוא איננו מקבל את עמדתו של הרמב"ם שלפיה כל הסיפור התרחש רק בחלום נבואי:

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה'": היאך? שבאו אליו שלושה אנשים שהיו מלאכים. שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קוראו בלשון שכינה, כדכתיב: "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות כ"ג כא), שלוחו כמותו. וכן: "וַיֵּרָא אֵלָיו (הטעות במקור) מַלְאַךְ ה' בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (שמות ג' ב). וכתוב שם: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת" (פס' ד). (רשב"ם, בראשית י"ח א)

על פי הרשב"ם, המלאכים הם שליחיו של ה', ושלוחו – כמותו. על כן בכל מקום שבו מתגלה ה' באמצעות מלאך ניתן לומר שה' הוא זה שהתגלה. לכן הפסוקים שמספרים לנו על ביקור המלאכים נפתחים בכותרת "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'", שהרי ביקור המלאכים הוא עצמו התגלות ה'.

כפי שהזכרתי, במהלך הביקור אברהם התבשר על הולדת יצחק:

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ... (בראשית י"ח ט-י)

שרה שמעה וצחקה בקרבה, ואז פנה ה' אל אברהם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. (בראשית י"ח יג-יד)

מי הוא זה שדיבר אל אברהם והוכיח אותו על צחוקה של שרה? האם היה זה אחד מהאורחים או שמא ה' עצמו? לכאורה היה זה ה', שהרי כך נאמר במפורש: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם". אולם היה זה אחד מהאורחים שבישר בתחילה באותן מילים בדיוק – "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה" – ונראה שעתה הוא חוזר על אותן המילים שאמר קודם. מכאן משתמע שמבשר הבשורה וזה שמוכיח את אברהם על צחוקה של שרה – אחד היה. אם נלך בדרכו של הרשב"ם, נוכל לפתור את הקושי בכך שנסביר כי הדובר היה מלאך ה' שדיבר בשם ה' ועל כן ניתן לומר בהמשך כי ה' היה זה שדיבר אף על פי שבפועל דיבר המלאך.

שלישי – הגדול שבהם

יש לשים לב לכך כי בהיותם באוהל אברהם, אותם שלושה אנשים שביקרו את אברהם לא נקראו 'מלאכים' אלא תמיד 'אנשים'. אולם כאשר שניים מהם הגיעו לסדום הם נקראו 'מלאכים', כפי שנאמר: "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב..." (בראשית י"ט א). מכאן ניתן להבין שלפחות שניים מאותם 'אנשים' היו למעשה מלאכים. אך מה בדבר האיש השלישי, האם גם הוא היה מלאך? ולהיכן נעלם אותו האיש כשהלכו המלאכים לסדום?

רש"י בעקבות חז"ל מביא את הפירוש הבא:

"וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים": אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות... ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. (רש"י, בראשית י"ח ב)

על פי רש"י, שלושת האנשים היו שלושה מלאכים שקיבלו שלוש משימות שונות. היות שהמלאך השלישי כבר ביצע את שליחותו בכך שבישר ששרה תלד, הוא הסתלק לדרכו. למלאכים נותרו שתי שליחויות לביצוע – להפוך את סדום ולהציל את לוט – ועל כן המשיכו לכיוון סדום רק שני מלאכים ולא שלושה. אולם ההנחה של רש"י שלכל מלאך הייתה שליחות ספציפית היא דרשה שלא מצאנו לה סמך בכתובים. אם נרצה לפרש את המקראות לפי פשוטם עומדת השאלה בעינה: להיכן נעלם האיש השלישי?

עיון בפסוקים מראה כי קיימת היררכיה ברורה בין שלושת "האנשים". כאמור אברהם ראה שלושה אנשים אבל הוא פנה ודיבר רק אל אחד מהם:

אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. (בראשית י"ח ג)

כך מסביר רש"י בפירושו הראשון לַפסוק:

לגדול שבהם אמר, וקראם כולם 'אדונים' ולגדול אמר "אַל נָא תַעֲבֹר", וכיון שלא יעבור הוא יעמדו חבריו עימו.

אמנם בהמשך התנהלה שיחה בין אברהם לבין כל שלושת האנשים. אברהם הציע לרחוץ את רגליהם וגם אוכל להשביע את רעבונם והאנשים השיבו בחיוב. אחר כך שאלו האנשים את אברהם אודות שרה. אבל כאשר הדבר הגיע למהות העניין, רק אחד מהם בישר על הולדת יצחק:

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ... (בראשית י"ח י)

הרשב"ם מסביר כי שני המלאכים הלכו לסדום ואילו המלאך השלישי, ה"גדול שבהם", נשאר לדבר עם אברהם ולהתדיין איתו על גורלה של סדום. עליו נאמר: "וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (בראשית י"ח יז). אך פירוש זה אינו מניח את הדעת. אפשר לקבל את טענתו של הרשב"ם שה' דיבר באמצעות מלאכיו ועל כן ניתן לייחס את פעולות המלאך לה'. אולם לדעתו מדובר כאן על שלושה מלאכים שרק אחד מהם – הגדול שבהם – דיבר בשם ה'. מהותה של ההיררכיה שקיימת בין המלאכים לדעת הרשב"ם אינה ברורה דיה ולא מצאנו כמותה בתורה, שהלא כל המלאכים הם שלוחיו של ה' ומדוע יתייחד הדיבור במלאך אחד דווקא ולא באחרים?

ביקור הפמליה

הסבר פשוט יכול לענות על השאלות שהעליתי, הסבר הממשיך את הכיוון שהתווה הרשב"ם אולם צועד צעד אחד נוסף: שלושת האנשים שבאו לבקר את אברהם היו בעצם פמליה של מעלה – ה' עצמו ושניים ממלאכיו.

כך משתמע במפורש מהמדרש הבא:

...וקרא הקב״ה את המלאכים ואמר להם: באו ונבקר את החולה.
אמרו לפניו: ריבונו של עולם, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים ח' ה)...
אמר להם: כך אמרתם? חייכם, עָרֵב עלי ריח של אותו דם ממור ולבונה. אם אין אתם הולכים הרי אני הולך לעצמי... לפיכך נגלה עליו הקב״ה, שנאמר: "וַיֵּרָא אֵלָיו".
וכיון שראו המלאכים כך הלכו גם הם עם הקב״ה, שנאמר: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וגו'. (מדרש תנחומא ישן, וירא ד)

על פי המדרש רצה הקב"ה לבקר את אברהם החולה וקרא למלאכים שיבואו עימו. המלאכים חשבו שאין ראוי לפמליה של מעלה שתבקר אצל בן אדם. ואילו הקב"ה השיבם שבזכות קיום מצוות המילה ראוי אברהם לביקור כזה. כשראו המלאכים כך, הצטרפו אל הקב"ה לבקר את אברהם, ומה שנאמר על אברהם כי ראה שלושה אנשים מתייחס לקב"ה ולשני מלאכיו.

הרב אלחנן סמט טוען כי העובדה שהדובר מכנה את ה' בגוף שלישי – "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר" – מוכיחה כי הדובר אינו ה' עצמו אלא מלאך ה', כדברי הרשב"ם (אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע, סדרה שנייה, עמ' 67-66). אולם אפשר לדחות טענה זו, שהרי מצאנו שה' מכנה את עצמו בגוף שלישי, בדרך כלל בהקשר של כעס. לדוגמה, בקברות התאווה, לאחר שמשה פקפק לכאורה ביכולותיו של ה': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא" (במדבר י"א כג). כך גם בסיפור שלנו שבו ה' כעס על שרה שפקפקה בכך שהיא תלד בזקנתה.

על פי הסבר זה, ששלושת האנשים שבאו לבקר את אברהם היו ה' ושניים ממלאכיו, מובן יותר הקשר בין התגלות ה' המוזכרת בתחילה במילים "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" לבין ביקור שלושת האורחים. כפי שהסביר הרשב"ם בצדק, הביקור עצמו הוא התגלות ה' אל אברהם. אלא שלפי הפירוש המוצע כעת, אין מדובר בשלושה מלאכים שהגדול שבהם ייצג את ה', כפי שהסביר הרשב"ם, אלא מדובר בה' עצמו אשר בא לבשר לאברהם על הולדת בנו כשהוא מלווה בשני מלאכיו.

לאחר שאברהם השתחווה ארצה בפני אורחיו הוא פנה אליהם ואמר:

...אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. (בראשית י"ח ג)

הרמב"ן מעיר כי המילה "אֲדֹנָי" מנוקדת בקמץ, דבר המעיד על כך שהיא שֵם של קודש, כלומר שמו של ה' – שם אדנות. אם כך, הפנייה של אברהם אל שלושת האנשים נאמרה כולה בלשון יחיד. כפי שהזכרתי קודם, הסיבה לכך היא ששלושת האנשים נראו לאברהם כאיש אחד ושני מלוויו ועל כן הוא פנה לגדול שבהם. אולם גם אם הרגיש אברהם את גודל המעמד כבר בשלב זה, הוא עדיין לא ידע כי הוא עומד לפני ה', וכאשר הוא פנה אל הגדול שבהם הוא טרם הבין זאת אלא חשב שמדובר בבן אדם. ולכן היה מתאים יותר לכתוב "אֲדֹנִי" או "אֲדֹנַי" (בפתח, צורת הרבים המכובדת של אדון). אלא שבפועל, כבר אז הוא דיבר ישירות עם ה'. על כן שינתה התורה את הניקוד של מילת הפנייה של אברהם ל"אֲדֹנָי", דרך כבוד, כמעין תיקון סופרים. רק כאשר קיבל אברהם את דברי הנבואה "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" – רק אז הבין כי לא אורח בשר ודם מדבר אליו כי אם ה'. אם כן, אין צורך להוציא את הפסוקים מפשוטם. היה זה ה' עצמו שדיבר עם אברהם לאורך כל הפרשה ולא מלאך.

יתרון נוסף של הפירוש הזה נוגע לשאלת המקום שבו שהתה שרה במהלך הביקור. הפסוקים מדגישים פעמיים כי שרה הייתה באוהל ולא באה במגע ישיר עם האורחים. בפעם הראשונה – כאשר אברהם רץ במהירות אל שרה שהייתה באוהל, על מנת שתכין את העוגות. בפעם השנייה – זמן קצר לפני שה' בישר לאברהם על הולדת בנו. התורה מציינת שוב כי שרה לא הייתה נוכחת בפגישה עם האורחים אלא שהתה באוהל. חז"ל דרשו זאת לשבח בכך שהדגישו את צניעותה של שרה, ודבריהם מתאימים לפשט הפסוקים. אולם על פי הדרך שבה הלכתי נוכל לומר כי התורה הזכירה פעמיים את העובדה ששרה הייתה באוהל כי היא רצתה להדגיש שרק אברהם זכה להיפגש עם ה' פנים אל פנים ואילו שרה רק שמעה את דבר ה' מאחורי פתח האוהל.

מיד לאחר שאברהם הלך ללוות את אורחיו לדרכם, נאמר:

וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. (בראשית י"ח כב)

רש"י תמה על כך שנכתב כי "אַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" אף על פי שהיה זה ה' שבא אל אברהם ולכן היה מתאים יותר לכתוב שה' הוא זה שעמד לפני אברהם:

והלא לא הלך לעמוד לפניו אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה" (בראשית י"ח כ), והיה לו לכתוב: וה' עודנו עומד לפני אברהם. אלא תיקון סופרים הוא זה. (רש"י, בראשית י"ח כב)

אמנם צודק רש"י שה' הוא זה שבא לבקר את אברהם, אבל עדיין, עובדה זו אינה מצדיקה לכתוב משפט כמו זה שהציע רש"י: "וה' עודנו עומד לפני אברהם". שהרי לא מדובר בהכנסת אורחים רגילה אלא בהתגלות ה' אל אברהם, ובהקשר הזה האדם הוא זה שעומד לפני ה' ולא להיפך. יתרה מזאת, כבר מההתחלה, עוד טרם הבין אברהם מי הם אורחיו, מדגישה התורה כי אברהם הוא זה שעמד: "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ" (בראשית י"ח ח). שני הביטויים שמתארים את אברהם כעומד מציינים את העובדה שאברהם היה טפל ביחס לה' שבא לבקרו. בביטוי הראשון אברהם 'עומד על' (=ליד) ה' כמשרת שלו, ובשני אברהם 'עומד לפניו' כדרך מקבל נבואה. אם בתחילה נאמרה עמידה ביחס לאברהם, כאשר אברהם עוד לא הבין שה' הוא זה שבא לבקרו, קל חומר שכך ראוי היה לומר לבסוף, כאשר התבררה זהותם האמיתית של שלושת האנשים.

על פי ההסבר שהצעתי, כך התרחשו הדברים: אברהם ליווה את האנשים, שהיו למעשה ה' ושני מלאכיו, בדרכם לסדום. בדרך אמר ה' למלאכים שהיו עימו כי אין זה ראוי להסתיר מאברהם את מטרת הליכתם לסדום:

וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם. וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. (בראשית י"ח טז-יט)

אז פנה ה' אל אברהם:

וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה. וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. (בראשית י"ח כ-כב)

עתה אנו מבינים מדוע רק שניים מתוך שלושת האנשים ממשלחת המבקרים באוהלו של אברהם הלכו לסדום. האיש השלישי היה ה' בכבודו ובעצמו. הוא עדיין לא הלך לסדום אבל גם לא נעלם לשום מקום. הוא נשאר לדון עם אברהם על גורלה של סדום כאשר שני המלאכים היו בדרכם לסדום לראות "הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ".

בסדום

בהמשך הסיפור הגיעו שני המלאכים בערב לסדום. בניגוד למפגש עם אברהם שבו הגיעו ה' ומלאכיו בכוונה אל אוהלו של אברהם לבשר על הולדת יצחק, כפי שכתוב: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (בראשית י"ח ב), המפגש עם לוט היה מקרי. לוט ישב בשער העיר ולכן ראה את המלאכים והציע להם ללון אצלו (בראשית י"ט א-ג). כאמור מטרת בואם של המלאכים לסדום הייתה לדעת "הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ" (בראשית י"ח כא) ובמקרה שהתשובה תהיה חיובית – לשחת את סדום. מן הסתם רצו המלאכים לשוטט בעיר כשהם נראים כבני אדם רגילים כדי לבחון כיצד יתייחסו אליהם, ולאו דווקא להתארח אצל לוט. זו הסיבה שבגללה הם השיבו ללוט "לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין" (בראשית י"ט ב). רק לאחר שלוט הפציר בהם מאוד הסכימו המלאכים להתארח בביתו.

עד מהרה התאספו אנשי סדום וביקשו לעשות שפטים באורחים. התנהגותם של אנשי סדום סיפקה למלאכים תשובה לשאלה "הַכְּצַעֲקָתָהּ..." וממנה נגזר משפטה של סדום לכיליון. לוט היה נחוש להגן על אורחיו שבאו בצל קורתו גם במחיר הגבוה של פגיעה בבנותיו. במעשיו הוכיח לוט שהוא היה 'צדיק בסדום' ועל כן הוא זכאי להינצל. בשל כך גילו המלאכים ללוט שהם נשלחו לשחת את העיר והציעו לו להציל את עצמו ואת כל אשר לו:

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם. כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ. (בראשית י"ט יב-יג)

לוט התמהמה ולא יצא מהעיר. כדי להצילו, החזיקו המלאכים בידו ובידי אשתו ושתי בנותיו והוציאו אותם אל מחוץ לעיר. מבחינתם של המלאכים בכך הם עשו את שלהם ומכאן ואילך על לוט להסתדר בכוחות עצמו, כפי שהציעו לו מלכתחילה.

נשים לב כי מרגע בואם של המלאכים לסדום ועד לנקודה זו הם פעלו ודיברו תמיד כזוג, וכך גם פנה אליהם לוט, כאל זוג. אבל ברגע ההוצאה מהעיר פתאום פונה אל לוט דובר יחיד: "וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" (בראשית י"ט יז).

לוט ניהל משא ומתן עם אותו דובר:

וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי. הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר. (בראשית י"ט יח-כב)

מי הוא המדבר אל לוט?

ברצוני לטעון שכמו בשיחה עם אברהם, הדובר היה ה' בעצמו ולא מלאך שדיבר בשמו. נשים לב שלוט פנה בתחילה בלשון רבים: "וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי". אך מיד בהמשך הוא עבר ללשון יחיד: "הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ". המילה "אֲדֹנָי" בפנייה "אַל נָא אֲדֹנָי" יכולה להתפרש בהוראה של 'אדונים שלי', ואם כך יש כאן המשך של הפנייה אל שני המלאכים בלשון רבים. לפי האפשרות הזאת, באופן חריג הניקוד של האות נו"ן הוא קמץ (ולא כפי שהוא מנוקד בדרך כלל בפתח) בגלל צורת ההפסק הבאה בסוף פסוק. אך לחילופין, המילה "אֲדֹנָי" יכולה להתפרש כציון שם ה' וכפתיחה של שיחה ישירה של לוט עם ה'. כך מבין גם התלמוד הבבלי :

כל שמות האמורים בלוט – חול, חוץ מזה שהוא קודש, שנאמר (בראשית י"ט יח) "וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי. הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וגו'"; מי שיש בידו להמית ולהחיות – זה הקדוש ברוך הוא. (תלמוד בבלי שבועות, לה ע"א)

כזכור ה' ושני מלאכיו ביקרו אצל אברהם בדרכם לסדום. ה' התעכב כדי לדון עם אברהם על גורל סדום בעוד שני המלאכים המשיכו בדרכם. הפנייה של לוט, המתחילה בלשון רבים ("וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם") ומסתיימת בפנייה אישית אל ה' ("אַל נָא אֲדֹנָי"), היא הנקודה שבה הצטרף ה' אל שני מלאכיו לאחר שסיים לנהל משא ומתן עם אברהם על גורל סדום, כדי לדון עם לוט על גורלו שלו. בעקבות הבירור שערך ה' עם אברהם על גורלה של סדום התברר כי לא יתכן שלוט, הצדיק בסדום, ייפגע. הלא כך טען אברהם בפני ה':

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט (בראשית י"ח כה)

על כן בניגוד למלאכים שהסתפקו בהנחתו של לוט מחוץ לעיר, ה' קיבל את בקשתו של לוט להימלט לצוער ואף נאלץ להאיץ בלוט למהר להגיע לשם. שהרי מתוקף המוסר שה' מחויב אליו, כפי שהתברר בשיחה עם אברהם, ה' לא יכול לעשות בסדום דבר שעלול לסכן את לוט.

אלוהים כבני אדם?

הפירוש שהצגתי, שלפיו השלישי (הגדול בין האנשים) היה ה' עצמו ולא מלאך, מעורר קושי תיאולוגי: כיצד ניתן לומר שה' נראה לאברהם כאדם? הטענה שאלוהים מתגלה בדמותו של אדם מזכירה את אמונתם של הנוצרים שישו הוא התגלות האל בעולם בדמות בשר ודם, אמונה שמעוררת אצלנו התנגדות עזה. הרתיעה מההסבר הזה עשויה לגרום לנו להסתפק בפירושו של הרשב"ם, שמדובר במלאך שדיבר בשם ה' ולא בה' עצמו. הייתי אף מעז לומר שזו הייתה הסיבה לכך שהרשב"ם נמנע מלומר את הדבר שמתבקש מפירושו – שמדובר בה' עצמו. אולם לעניות דעתי פרשנות זו של הרשב"ם שגויה מכמה סיבות.

ראשית, יש משמעות לשאלה מי דיבר עם אברהם – האם ה' דיבר איתו ישירות או שמא היה זה מלאך ושליח? דוגמה לכך מעניין אחר ניתן למצוא במדרש המצוטט בהגדה של פסח:

"וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (דברים כ"ו ח): "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם" – לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שנאמר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות י"ב יב):

"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה" – אני ולא מלאך
"וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – אני ולא שרף
"וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" – אני ולא השליח
"אֲנִי ה'" – אני הוא ולא אחר.

בעל המדרש רואה חשיבות רבה בהדגשה כי גאולת מצרים נעשתה על ידי הקב"ה עצמו ולא על ידי שליח (זאת על אף שבפועל היא נעשתה בחלקה על ידי שליחיו, לדוגמה משה ואהרן). מכיוון שיש משמעות האם היה זה ה' בעצמו או שליחו, לא נכון יהיה להוציא את המקרא מידי פשוטו ולומר שמלאך דיבר עם אברהם כאשר המקרא אומר במפורש שהיה זה ה'.

בניסיון להבין את פשט הפסוקים עלינו להבחין בין הסיפור כפי שהתורה בחרה לספרו לבין מה שקרה במציאות. מתחילתה ועד סופה מספרת לנו התורה על הקשר בין ה' לבני האדם. קשה ואולי בלתי אפשרי להבין את הקשר בין האל האינסופי לבין בני האדם. מבחינה פילוסופית אין הבדל בין הטענה שה' דיבר עם בני ישראל במעמד הר סיני או האמירה שה' דיבר עם משה פנים אל פנים לבין הטענה כי ה' נגלה לאברהם כאורח בשר ודם. כמו שלא ניתן להבין כפשוטו את סיפור מעמד הר סיני או את עדות התורה שמשה דיבר עם ה' פנים אל פנים וראה את תמונתו, כך לא ניתן להבין כפשוטו את אותו מפגש בין אברהם לה' כחום היום. על כורחנו עלינו להבין שמדובר בסמלים ובדימויים ולא במציאות פיזית.

התובנה הזאת, שנראית בימינו כה פשוטה, לא הייתה מקובלת במהלך הדורות על רבים מגדולי ישראל. בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל מוצג ה' כדמות אנושית. יש לו רגשות, הוא נעצב אל ליבו, מתחרט על מעשיו, כועס ומרחם. דמותו היא דמות אדם ובצלמו נברא האדם ("וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ"; בראשית א' כז). אמנם בדרך כלל לא ניתן לראות את ה' – כך מגלה ה' למשה ("לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי"; שמות ל"ג כ), אבל יש לכך יוצאים מן הכלל. אצילי בני ישראל אכלו ושתו וראו את האלוהים (שמות כ"ד יא); משה זכה לראות את ה' ולדבר עימו "פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות ל"ג יא), וה' אמר עליו: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר י"ב ח). ישעיהו אמר: "וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא" (ישעיהו ו' א), ויחזקאל תיאר את ה' בדמות אדם היושב על כסא (יחזקאל א' כו). בדרשות חז"ל ובספרות ההיכלות (ספרות מיסטית מהמאות הראשונות לספירה) התחזקה מגמה זו עד כדי שימוש בתיאורים גופניים שאינם מופיעים בתנ"ך ביחס לה'. רק בימי הביניים המאוחרים אנו מוצאים בעולם היהודי מגמה של הסתייגות מהביטויים המגשימים את האל, מגמה שרווחה בקרב הוגי דעות רציונליסטים בספרד ובפרובנס ושנתקלה בהתנגדות מצד חוגים שמרניים, בעיקר בתפוצה האשכנזית. כדי להבין עד כמה הייתה מושרשת התפיסה הגשמית ביחס לאל עוד בזמנו של הרמב"ם די אם נקרא את השגתו של הראב"ד (פרובנס, מאה 12) על הרמב"ם, שמכנה 'מינים' את אלה שמקבלים את תיאורי ההגשמה כפשוטם:

ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות. (השגת הראב"ד על רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ג' הלכה ז)

רק לאחר שנים רבות הפכה הגישה של הרמב"ם נחלתם של כלל ישראל, והקריאה שלו את פסוקי ההגשמה כדרך היחידה להבנה שלהם. גישה זו רואה בתיאורי ההגשמה אמצעים ספרותיים שנועדו להשריש בקרב בני האדם תפיסות ראויות ביחס לאל ולקרב את האל העצום והנשגב לתפיסתו המוגבלת והארצית של האדם. עמידה על המשמעות של הצגת ה' בתורה כדמות מעין אנושית היא עניין שחורג מתחומי ספר זה. אבל לא ניתן להתעלם מכך שהתורה בחרה להציג את ה' בצורה הזאת אף על פי שלפי הבנתנו כיום זהו תיאור מופרך מעיקרו. בהקשר הזה, עצם הופעתו של ה' לפני אברהם בדמות אדם אינה יוצאת דופן. התופעה החריגה בסיפור שלנו היא שבתחילה ה' נראה לאברהם כאדם רגיל ורק בהמשך הבין אברהם כי מדובר בה'. במובן מסוים אפשר לומר שה' התחפש לאדם. למעשה גם תופעה מעין זו מצאנו בתורה, לדוגמה בסנה שבער באש ולא אוּכָּל (שמות ג' ב).

אם כן, כיצד עלינו לנהוג בבואנו לפרש מאורע שעל פי פשט הכתוב התורה עצמה בחרה לתאר אותו כהתגלות של ה' בדמות בשר ודם?

כאשר אנו בוחנים את הסיפור ברמת הפשט, איננו מחויבים לענות על השאלות התיאולוגיות העולות ממנו. והיות שכפי שראינו, בדרך כלל המקרא אינו נמנע מלתאר את ה' כדמות כמעט אנושית, אין סיבה להימנע מלהבין כך גם את פשוטו של סיפור אברהם ושלושת האורחים. אם נשאל את עצמנו מה קרה בפועל, במציאות – יתכן שאת התשובה נמצא דווקא בפירושו של הרמב"ם שאמר כי כל הסיפור אירע במראה נבואה, אף על פי שפירוש זה אינו עונה על הג