קריעת ים סוף וטביעת המצרים בתוכו הם מרגעי השיא של יציאת מצרים. ה' חיזק את ליבו של פרעה עד לרגע האחרון והוא עמד בסירובו לשלח את ישראל למרות המכות שניחתו עליו. והנה, לאחר מכת בכורות שסיימה את עשר המכות, נראה היה שפרעה נכנע והחליט ללא כל סייג לשלח את בני ישראל. אך לא כך גזרה ההשגחה האלוהית. לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים ה' ביקש ממשה לנוע באופן שיטעה את פרעה לחשוב שבני ישראל איבדו את דרכם במדבר ויפתה אותו לרדוף אחריהם:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן. (שמות י"ד א-ד)

פרעה הובל בתחבולה לרדוף אחרי בני ישראל כדי לספוג את תבוסתו האחרונה. ברצוני לעיין בפרשה זו ולעמוד על פשרה.

כאמור בני ישראל שהלכו במדבר בהנהגת משה הכניסו את עצמם בכוונה לדרך ללא מוצא והגיעו למצב שבו הם עומדים כשלפניהם הים ומאחוריהם צבא מצרים האדיר, מתוגבר בשש מאות מרכבות מובחרות ובאלפי חיילים. הערב ירד, ועמוד הענן המוליך את בני ישראל במסעותיהם שינה את מקומו ועבר להתייצב מאחורי בני ישראל על מנת להיות חיץ בין שני המחנות – מחנה מצרים ומחנה ישראל. כתוצאה מכך, בצד שבו חנה מחנה מצרים שרר חושך ואילו לישראל האיר עמוד האש:

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. (שמות י"ד יט-כ)

על פי צו ה', הניף משה את ידו על הים וה' הוליך את הים ברוח קדים עזה כל הלילה עד אשר הפך ים סוף לחרבה – נתיב מעבר בתוך הים ומוצא לבני ישראל מהמצור שאליו נקלעו. במהלך הלילה חצו בני ישראל את הים בחרבה, בעוד "הַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (פס' כב). המצרים שהבחינו במתרחש, החליטו לרדוף אחרי בני ישראל ונכנסו אחריהם אל תוך הים. אז, באשמורת הבוקר חולל ה' מהומה במחנה מצרים: "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" (פס' כד). בנוסף לכך ה' עיכב את התקדמות המצרים: "וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת" (פס' כה). לאחר שהאחרונים מבני ישראל סיימו לעלות אל עברו השני של הים ובעוד המצרים נמצאים באמצע הים, הגיעה הפקודה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו" (פס' כו). משה נטה את ידו על הים וחומות המים האדירות קרסו על המצרים לעד. כאשר בני ישראל ראו את אויביהם המצרים שטבעו ונשמדו ושוב לא יוכלו להרע להם, הם פצחו בשירה – שירת הים: "אָשִׁירָה לַה' כִי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות ט"ו א).

הבה נעצור בשלב זה ונשאל את עצמנו מספר שאלות. על פי התיאור שהובא לעיל:

הים כיסה את המצרים במהלך רדיפתם את ישראל.

המצרים נסו מחומות המים שהחלו לקרוס עליהם.

סגירת הים על המצרים נועדה להציל את ישראל מהמצרים הרודפים.

האמנם זהו התיאור המדויק של ההתרחשות?

אם כך אכן היה, לשם מה הייתה נחוצה המהומה שה' חולל במחנה מצרים? לשם מה הסיר ה' את אופני המרכבות ועיכב את התקדמותן? הרי התורה מעידה כי עמוד הענן שעמד מאחורי בני ישראל הפריד בין המחנות באופן כזה שהם לא קרבו זה אל זה כל הלילה. אם כך, גם ללא המהומה וללא עיכוב ההתקדמות של המצרים הייתה המטרה מושגת במלואה; מיד לאחר שהגיעו בני ישראל לחוף מבטחים היה נסגר הים על המצרים ובני ישראל היו ניצלים.

קושי נוסף עולה מתיאור התנועה של המצרים בשעת חזרת הים לאיתנו – "וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ" (שמות י"ד כז). על פי התיאור שהצגתי, המשפט הזה קשה מאד. מבחינת המצרים, הדבר הטבעי ביותר לעשות בזמן שהים סוגר עליהם הוא לנסות לנוס החוצה מהים. מדוע אפוא נאמר בפסוק שמצרים נסו לקראת הים?

מיד לאחר המהומה שה' עשה במצרים ולאחר שהסיר את אופן מרכבותיהם מתארת התורה את הלך הרוח במחנה מצרים: "וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות י"ד כה). מכאן משתמע שבעקבות התערבות ה' באמצעות המהומה שעשה בהם והסרת אופן מרכבותיהם החליטו המצרים לברוח מישראל. כלומר, בניגוד לתיאור שהובא לעיל, שלפיו המצרים נסו מחומות המים שסגרו עליהם, מסתבר שהם היו במנוסה דווקא מפני ישראל ולא מרדיפתם של גלי הים.

זאת ועוד, אמנם ברור שכאשר ראו בני ישראל את המצרים רודפים אחריהם הם חששו מאוד. יתכן שבני ישראל עצמם לא היו מודעים לתוכנית של ה' שאותה הוא גילה למשה. אולם, כפי שהזכרתי בתחילת הפרק, המצוקה שאליה נקלעו בני ישראל לא הייתה מצוקה אמיתית אלא מבוימת. ה' ביקש ממשה להוביל את בני ישראל לדרך ללא מוצא על מנת לגרום לפרעה להאמין כי הם איבדו את דרכם וכי הם יהיו עבורו טרף קל. כל זה נעשה כתכסיס טקטי שמטרתו לגרור את פרעה אל סופו.

אם כך, סגירת הים על המצרים לא נועדה להציל את ישראל, כפי שהבנו בתחילה. אילו זו הייתה המטרה, בני ישראל יכלו לצאת לדרכם לארץ כנען מבלי לגרום לפרעה להבין כי יוכל לרדוף אחריהם. כפי שאומרת התורה, המטרה של הטבעת המצרים בים הייתה להראות את גדולתו של ה' באמצעות השמדת פרעה וכל חילו: "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י"ד ד)

לאור שאלות אלו אציע תיאור שונה של מהלך האירועים באופן שמסלק את הקשיים שהעליתי. על פי תיאור זה, במהלך הלילה התקדמו בני ישראל, חצו את הים והתקדמו לעומק שטחה של הגדה שמעבר לו. כשהבחינו המצרים בכך, מרוב להיטותם להשיג את בני ישראל החליטו לרדוף אחריהם ולחצות אף הם את הים. בשלב זה קרה הדבר שהוא עיקר החידוש בתיאור הזה: גם המצרים הצליחו לחצות את הים ולהגיע אל הגדה השנייה ושם המשיכו את המרדף אחרי בני ישראל. באשמורת הבוקר, כאשר שני המחנות נמצאים בצידו השני של הים, חולל ה' מהומה במחנה מצרים:

וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. (שמות י"ד כד-כה)

המצרים הבינו שה' אלוהי ישראל נלחם בהם, ולכן הם נסו על נפשם חזרה אל ארצם באותה דרך שבה הגיעו, דרך המעבר היבש שנפער בים. לפנות בוקר, בעוד המצרים רחוקים מלהשלים את המעבר בים חזרה למצרים, הגיע הרגע הגדול. משה נטה את ידו על הים, והים כיסה את המצרים שנסו מפני בני ישראל:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ. (שמות י"ד כז).

התיאור של מנוסת המצרים אל הים ("וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ") מוכיח שהמצרים היו באותה שעה מחוצה לו. מכאן משתמע שגם המצרים הצליחו לעבור את הים ולהגיע לגדה שמעברו השני. אך אם ברודפם אחרי בני ישראל הצליחו המצרים לחצות את הים, הרי שבמנוסתם מישראל הדבר לא עלה בידם כיוון שהים נסגר עליהם.

התיאורים בתורה של טביעת המצרים בים מתייחסים לשלב שבו הם נסו מפני בני ישראל לכיוון ארץ מצרים, ולא לשלב הרדיפה. ואילו התיאור שמנגיד בין המצרים הטובעים בים לבין ישראל העוברים בשלום, זה שמופיע בסוף שירת הים (שמות ט"ו יט), מתייחס לתמונה הכוללת שהתבהרה בסופו של האירוע כולו ולא למעבר הראשון של המצרים בים, שדווקא הסתיים בהצלחה.

כעת מובן מדוע המצרים נסו לקראת הים ולא החוצה ממנו, כפי שכתוב בתורה: "וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ". הם עשו זאת מפני שהיו במנוסה בעקבות המהומה שחולל ה' במחנה מצרים בצידו השני של הים. דרך המילוט היחידה שעמדה לרשותם בדרך חזרה לארצם הייתה המעבר היבשתי בתוך הים. אלא שבאותה העת נטה משה את ידו על הים, וזה החל לחזור לאיתנו כשהמצרים מוצאים את עצמם נסים לקראתו.

הסבר זה מעורר את הקושי, מדוע המקרא אינו מספר בפירוש על כך שהמצרים עברו לצידו השני של הים ורק במנוסתם מפני בני ישראל כיסה אותם הים? קושי נוסף עולה מהפסוק המופיע לאחר שירת הים, שמספר כי הים כיסה את כל "חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם" (שמות י"ד כח). מהפסוק נוצר הרושם שהדבר קרה ברדיפתם אחרי בני ישראל ולא במנוסתם מפניהם.

כדי לפתור את הקשיים הללו יש להבין שלמקרא יש שתי מטרות בתיאור קריעת ים סוף. מטרה אחת היא להדגיש את הניגוד בין המצרים הטובעים בים לבין בני ישראל העוברים בו. המטרה השנייה היא להדגיש כי המצרים טבעו בים כעונש על מעשיהם ולא כדי להציל את ישראל, ולכן הם טבעו במנוסתם מפני ישראל ולא בזמן שרדפו אחרי בני ישראל. העובדה שהמצרים הצליחו לחצות את הים כשרדפו אחרי בני ישראל מעמעמת את המסר שקשור במטרה הראשונה – ההדגשה שבני ישראל עברו בעוד המצרים טבעו. כדי לפשר בין שתי מגמות אלו מובלט מצד אחד הניגוד בין המצרים הטובעים לבין ישראל שעוברים בים, תוך התעלמות משלב הביניים שבו גם המצרים עברו באופן זמני לגדה השנייה של הים. מצד שני התורה מתארת כיצד המצרים נסו מפני בני ישראל ("אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל") אל המעבר שבלב הים ("וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ"), ומכך מובן שהמצרים צלחו את הים והגיעו לגדה השנייה לפני שהחלו לנוס מפני ישראל אל תוך הים. כך, בקריאה מוקפדת מתגלה האופן המדויק שבו התרחש הסיפור.

"נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם"

הסיפור של קריעת ים סוף מקביל למהלך האירועים במלחמת דבורה וברק נגד סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור. הדבר בא לידי ביטוי בחז"ל, במדרשים הרואים בגריפת צבא המרכבות של סיסרא בנחל קישון פיצוי על כך שבקריעת ים סוף הסכים הים לפלוט את צבא מצרים ליבשה, כדי להפיג את חששם של בני ישראל מפני המצרים (ילקוט שמעוני, שופטים פרק ה' סימן נג, וכן בתלמוד הבבלי פסחים, קיח ע"ב). ביטוי נוסף להקבלה הזאת הוא הבחירה בשירת דבורה כהפטרה של פרשת בשלח, שבת שירה. כפי שאראה מיד, ההקבלה בין שני הסיפורים תומכת בטענתי כי המצרים הצליחו לעבור את ים סוף בשלום ברודפם אחרי בני ישראל ורק במנוסתם טבעו בו.

ההקבלות בין הסיפורים הן רבות. אביא חלק מהן:

ההקבלה הבולטת ביותר היא השִירוֹת שנאמרו בשני הסיפורים בעקבות התשועה הגדולה, והמעורבות של נשים נביאות בשירות אלה – דבורה הנביאה במלחמת סיסרא, ומרים הנביאה בקריעת ים סוף (שמות ט"ו כ-כא).

לסיסרא שר צבאו של יבין היו 900 רכב ברזל (שופטים ד' ג), בדומה ל"שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" של פרעה (שמות י"ד ז).

הביטויים המספרים על המצוקה שחשו בני ישראל בגלל הצבא של יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא דומים לאלה שמתארים את הסבל של בני ישראל במצרים. בספר שופטים נאמר:

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה. (שופטים ד' ג)

ובספר שמות כתוב:

וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו... וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. (שמות ג' ז-ט)

ההקבלה החשובה ביותר לענייננו היא זאת: ברק ודבורה אספו את הלוחמים אל הר תבור, שם הם המתינו לסיסרא ולצבאו. בני ישראל העדיפו את הלחימה בהרים, שנתנה להם עדיפות על הכנענים המצוידים ברכב ברזל, שיתרונו הוא במישור. כאשר שמע סיסרא שצבאו של ברק נערך בהר תבור, הוא נאלץ להסיע את צבאו מחרושת הגויים לכיוון ההר. בשלב הזה התרחש מאורע דומה למעבר הראשון של המצרים בים סוף. צבאו של סיסרא היה צריך לצלוח את נחל קישון כדי להגיע אל הר תבור שעליו חנו בני ישראל. בדרכו לשם הוא חצה את הקישון, שהיה עדיין רוגע. כאשר הגיע סיסרא למרגלות הר תבור ירדו אליו ברק ועשרת אלפי לוחמיו, וההשגחה העליונה התערבה לטובתם:

וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו. (שופטים ד' טו)

מהלך זה מקביל למה שנאמר בסיפור קריעת ים סוף:

וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם... וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. (שמות י"ד כד-כה)

מחנה סיסרא נס מפני מחנה ברק חזרה אל מקום מושבו – חרושת הגויים. אך בדרכם חזרה נאלצו חייליו של סיסרא לחצות שוב דרך נחל קישון, אותו מכשול ימי שהצליחו לעוברו בדרכם אל הר תבור. כאן, בפעם השנייה, התערבה ההשגחה, ונחל קישון הרוגע בדרך כלל הפך לנחל סוער וגועש, שגרף את צבא סיסרא, בדיוק כפי שאירע לצבאו של פרעה בים סוף. כך מתואר בשירת דבורה:

מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא. נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז. (שופטים ה' כ-כא)

ההקבלה בין שני הסיפורים ברורה. בקריעת ים סוף ובמלחמת ברק עם סיסרא האויב הצליח לעבור את המכשול הימי בדרכו למלחמה עִם ישראל, אולם במנוסתו מהקרב התרחשה התערבות אלוהית והוא טבע בַּמקום שאותו עבר קודם לכן בבטחה.

הצירוף של מהומת ה' במחנה האויב והתערבות אלוהית בהכאת האויב הנס על נפשו הוא מוטיב שחוזר בסיפורי המקרא. לדוגמה, ניתן למצוא אותו גם בספר יהושע, שם מסופר על מלחמתו של יהושע נגד ברית מלכי הדרום שעלו על גבעון, העיר אשר השלימה עם בני ישראל. גם שם מסופר על מהומה שחולל ה' באויב, שגרמה למנוסה שלו מפני בני ישראל. אחריה באה ההתערבות האלוהית, שהיכתה באויבים גם לאחר שהם נסו על נפשם וכבר חדלו להוות סכנה לישראל:

וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל. וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה. וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב. אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים. וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל. (יהושע י', ט-יד)

מהי המשמעות של האופן שבו התרחשו האירועים? מדוע בחר ה' להטביע את המצרים דווקא במנוסתם מישראל ולא כאשר הללו רדפו אחרי בני ישראל? מדוע כך קרה גם במלחמת ברק וסיסרא ובמלחמת יהושע נגד ברית מלכי הדרום?

התשובה לשאלות אלו קשורה במטרה של הכאת האוייבים, בקריעת ים סוף ובמקרים הנוספים שהבאתי. כפי שהזכרתי בסיפור קריעת ים סוף, בני ישראל לא נקלעו למצוקה אמיתית. ה' ביקש ממשה להוליך את בני ישראל בדרך שתגרום לפרעה להעריך כי בני ישראל איבדו את דרכם במדבר והוא יוכל לנצל את ההזדמנות ולרדוף אחריהם. ממילא ברור כי מטרת קריעת ים סוף והטבעת המצרים לא הייתה להציל את ישראל. המטרה הייתה להעניש את פרעה על ידי גרירתו אל תבוסתו האחרונה, כפי שהסביר ה' למשה: וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִי אֲנִי ה' (שמות י"ד ד). בכך התקיימה ההבטחה לאברהם אבינו במעמד ברית בין הבתרים להעניש את העם שישעבד את בני ישראל: "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו יד).

לוּ היו המצרים טובעים בניסיונם לרדוף אחרי בני ישראל, האירוע היה מתפרש כהמשך מעשי ההצלה של ה' את עמו ישראל, אך הממד השני, ממד העונש למצרִים, לא היה מודגש כל כך. כאשר מתואר שהמצרים טבעו בים דווקא כשהם נסו וכבר לא היו סכנה לישראל, הטבעתם בים מתבררת רק כעונש על מעשיהם. כך גם במקרים הנוספים שהצגתי, שבהם הוכה האויב דווקא בזמן מנוסתו, כדי להדגיש שהיה זה רק לשם העונש ולא לשם הצלת ישראל, שכבר הושגה בשלב הקודם.