ההקבלות בין מסע קבורת יעקב למסע יציאת מצרים

לפני מותו ציווה יעקב את יוסף, ולאחר מכן את כל בניו, שלא יקברו אותו במצרים אלא יישאו אותו לארץ כנען ויקברו אותו במערת המכפלה. עם תום תקופת האבל על מות יעקב ביקש יוסף רשות מאת פרעה להיענות לבקשתו של אביו ולעלות לארץ כנען על מנת לקבור אותו שם. פרעה הסכים ובני ישראל יצאו למסע הקבורה. לא הייתה זו נסיעה פרטית של קבוצת אנשים קטנה אלא מסע של שיירה רבת משתתפים ורבת רושם. ניתן למצוא נקודות רבות של דמיון בין מסע הקבורה של יעקב לבין מסעם של בני ישראל ביציאתם ממצרים. להלן אציג את נקודות הדמיון בין המסעות ולאחר מכן אנסה להבין את המשמעות שלהן.

1. בתיאור מסע הקבורה של יעקב מסופר:

וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים. וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. (בראשית נ' י-יא)

מדוע עברו בני יעקב בעבר הירדן בדרכם לקבור את אביהם במערת המכפלה? מדוע לא נכנסו לארץ ישראל כמו המרגלים בשעתם, דרך הנגב עד חברון, שבה נמצאת מערת המכפלה? לשם מה האריכו כל כך את הדרך?

חלק מהמפרשים, לדוגמה חזקוני, מסבירים שאין זו קושיה היות שגורן האטד לא נמצא בעבר הירדן המזרחי אלא בעבר הירדן המערבי, כלומר בארץ כנען, ושגם ארץ זו מכונה 'עבר הירדן', בפי יושבי עבר הירדן המזרחי. אולם הסבר זה אינו משכנע. ראשית, לא מובן מדוע בחרה התורה לכנות את ארץ כנען לפי נקודת המבט של תושבי עבר הירדן המזרחי. שנית, כיוון שבמקרא הביטוי 'עבר הירדן' מתייחס בדרך כלל לעבר הירדן המזרחי, אלא אם כן מתבקש לפרש אחרת מתוך העניין, נראה שזה פירושו גם כאן. שלישית, לוּ היה מדובר בארץ כנען היה פשוט יותר לציין זאת במפורש. במקום לומר "אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" היה צריך לומר "אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". ורביעית, ניתן להבין מהמשך הסיפור שאָבֵל מצרים הייתה בעבר הירדן המזרחי, שהרי בהמשך הסיפור נאמר: "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן..." (בראשית נ' יג), ומכאן שמקום ההספד לא היה בארץ כנען אלא בצידו המזרחי של הירדן.

ר' מיוחס בפירושו על התורה מציין שבני יעקב שיצאו ממצרים לקבור את אביהם הקיפו את ארץ ישראל ונכנסו אליה מאותו כיוון שממנו נכנסו בני ישראל לאחר יציאת מצרים:

למדנו שהקיפו את ארץ ישראל כמו שהקיפו אבותינו במדבר ומצד שנכנסו משם הכניסוהו. (רבינו מיוחס, מובא בתוך מ. כשר, תורה שלמה, בראשית פרק נ' אות כט)

אם כן, ההקבלה הראשונה בין מסע יציאת מצרים למסע קבורת יעקב מתייחסת לעובדה שבשניהם נכנסו לארץ ישראל ממזרח, דרך עבר הירדן.

2. בשני המסעות, האנשים שיצאו ממצרים נשאו עימהם אדם מת על מנת לקברו בארץ כנען. במסע קבורת יעקב נשאו הבנים את ארונו של יעקב אביהם וביציאת מצרים נשאו בני ישראל את ארונו של יוסף.

3. בשני המקרים העלאת המת ממצרים לארץ ישראל הייתה בעטיה של שבועה. מסע קבורת יעקב היה תוצאה של השבועה שיעקב השביע את יוסף שלא יקבור אותו במצרים אלא בקבורת אבותיו בארץ כנען:

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. (בראשית מ"ז כט-לא)

ביציאת מצרים נלקחו עצמותיו של יוסף על ידי משה בעקבות השבועה שהשביע יוסף את אחיו:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. (שמות י"ג יט)

4. בשני המקרים המסע היה למורת רוחו של פרעה מלך מצרים. לא רק ביציאת מצרים, שם הירשה פרעה לבני ישראל לצאת ממצרים רק לאחר עשר מכות, אלא גם במסע קבורת יעקב עולה מבין השיטין שהמסע לא היה לרוחו של פרעה. פרעה ניאות לאפשר את המסע בעקבות השבועה שנשבע יוסף לאביו: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ" (בראשית נ' ו). אך כפי שמסביר רש"י, מניסוחו של ההיתר לצאת משתמע שאלמלא השבועה לא היה מסכים פרעה ליציאה. פירוש זה מתאים לפשט. נשים לב לכך שיוסף, המִשנה למלך מצרים, נדרש לקבל את רשותו של פרעה על מנת לצאת למסע הקבורה ולא היה חופשי לפעול כרצונו. הסיבה לכך הייתה שיעקב, אביו של יוסף, הוזמן על ידי פרעה להתיישב בארץ מצרים. לאחר מותו הוא זכה לכבוד רב. הוא נחנט כבן למשפחת המלוכה המצרית והמצרים בכו אותו במשך 70 יום. בקשתו האחרונה שלא להיקבר במצרים הייתה עלבון למצרים בכלל ולפרעה בפרט. נראה שבשל כך יעקב התאמץ מאוד לוודא שבניו יקברו אותו בארץ כנען. הוא לא הסתפק בהבטחתו של יוסף "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" (בראשית מ"ז ל), אלא ציווה אף את שאר האחים: "...קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי" (בראשית מ"ט כט).

5. בשני המקרים יש התייחסות להשארת הצאן והטף במצרים. השארת הצאן והטף מלמדת על כוונת היוצאים לחזור מהמסע ואף משמשת מעין ערובה לחזרתם. בסיפור קבורתו של יעקב נאמר:

…וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו. רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. (בראשית נ' ז-ח)

בדומה, בסיפור יציאת מצרים ביקשו בני ישראל מפרעה לצאת לפרק זמן קצר של שלושה ימים על מנת לעבוד את ה' במדבר. משה ביקש לאפשר לכולם לצאת:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ. (שמות י' ט)

אך פרעה, שחשש שבני ישראל יברחו ממצרים, ניסה להבטיח את חזרתם על ידי השארת הטף, הצאן והבקר במצרים, ועל כן השיב:

לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים... (שמות י' יא)

לאחר מכת החושך הסכים פרעה שבנוסף לגברים ייצא גם הטף, אולם דרש שהצאן והבקר יושארו במצרים כעירבון:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. (שמות י' כד)

אם כן, גם ביציאה למסע קבורת יעקב וגם ביציאת מצרים הייתה להשארת הטף, הצאן והבקר מטרה ברורה: להבטיח שהיוצאים למסע ישובו למצרים.

6. בשני המקרים מדגישה התורה כי בשיירת היוצאים היו אנשים רבים שהיו חמושים. ביציאת מצרים יצאו כשש מאות אלף גברים שעליהם נאמר:

...וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות י"ג יח)

ואילו במסע קבורת יעקב נאמר:

וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד. (בראשית נ' ט)

7. בשני המקרים השאיר המסע רושם רב על עמי האזור. כפי שהזכרתי קודם, במסע קבורת יעקב מסופר על הכנענים אשר ראו את המספד הגדול והכבד שנערך ליעקב בעבר הירדן. מאורע זה השאיר רושם עז על עמי האזור, שבעקבותיו נקרא המקום "אָבֵל מצרים". כידוע גם יציאת מצרים עשתה רושם גדול על עמי האזור, כפי שמספרת רחב למרגלים:

כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. (יהושע ב' י)

8. לא רק המסלול שבו עברו שני המסעות היה זהה. מסתבר שגם צורת ההליכה במסע הייתה דומה. בסיפור קבורת יעקב נאמר: "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו" (בראשית נ' יג). לפי התמונה המצטיירת, מיטתו או ארונו של יעקב היה במרכז וסביבו הלכו בניו שנשאו אותו. לפי אחת הדעות בחז"ל, ביציאת מצרים הייתה התמונה דומה. בתלמוד הירושלמי נחלקו תנאים ביחס להליכה של בני ישראל במדבר (תלמוד ירושלמי עירובין, פ"ה ה"א). יש שאמרו שכפי שבני ישראל חנו בארבע הרוחות שמסביב לאוהל מועד, באותו מבנה הם גם נסעו ("כתיבה [היו מהלכין]"). לפי הדעה השנייה, בנסיעתם הלכו בני ישראל בטור ארוך ("כקורה [היו מהלכין]"). לפי הדעה הסוברת "כתיבה [היו מהלכין]" יש הקבלה בין מסע קבורת יעקב ומסע בני ישראל במדבר. בשני המקרים היו ממוקמים השבטים במבנה זהה מסביב למרכז. במסע קבורת יעקב – סביב מיטתו של יעקב, ואילו ביציאת מצרים – סביב אוהל מועד.

ואכן בפירושו על המילים "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו" עומד רש"י על ההקבלה בין מסע קבורת יעקב למסעות בני ישראל במדבר ואומר שצורת ההליכה במדבר הייתה על פי המבנה שבו נשאו בני יעקב את מיטת אביהם:

...שכך ציוום: אל יישאו את מיטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען אלא אתם. וקבע להם מקום: ג' למזרח, וכן לד' רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא יישא שהוא עתיד לשאת את הארון, ויוסף לא יישא לפי הוא מלך, מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת" (במדבר ב' ב), בְאות שמסר להם אביהם לישא מיטתו". (רש"י, בראשית נ' יג)

מעשה אבות סימן לבנים

מהי המשמעות של ההקבלות בין מסע קבורת יעקב למסעם של בני ישראל ממצרים לארץ ישראל?

המוטיב המרכזי בפירושו של הרמב"ן לספר בראשית הוא העיקרון של "מעשה אבות סימן לבנים". בלשונו של הרמב"ן:

אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול. הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט): "כל מה שאירע לאבות – סימן לבנים". ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים. ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם (=אבל כולם) באים ללמד על העתיד. כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו. (רמב"ן, בראשית י"ב ו)

על המקומות הרבים בספר בראשית שבהם מוצא הרמב"ן רמזים לאירועים שיקרו לעם ישראל בדורות הבאים, ניתן להוסיף את מסע קבורת יעקב. ניתן לראות בו מעין מסע הכנה לקראת המסע הגדול של יציאת מצרים. מסע קבורת יעקב סימֵן לבנים את הדרך לארץ ישראל. זו בעצם הייתה כוונתם של יעקב וגם של יוסף שביקשו להיקבר בארץ כנען. לא הייתה זו רק הבעת סלידה ממצרים כפי שלכאורה משתמע מבקשתו של יעקב "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (בראשית מ"ז כט), גם לא רצון נוסטלגי להיקבר דווקא בקבר שאותו כרה לעצמו, כפי שמשתמע מבקשתו "בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי" (בראשית נ' ה); אלא היה זה בעיקר סימן לצאצאיהם של יעקב ויוסף שגורלם ועתידם נמצא בארץ ישראל, כפי שמשתמע מצוואתו של יוסף: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ' כה). אולם מסע קבורת יעקב העביר מסר נוסף לבנים – לבני ישראל – שעתידים היו להיכנס לארץ כמה מאות שנים מאוחר יותר. המסר טמון בעובדה שמסע קבורת יעקב עבר דרך עֵבֶר הירדן, בדרך הארוכה הסובבת את ארץ ישראל מדרום וממזרח, ולא בדרך הקצרה יותר, דרך הנגב, המובילה ישירות לארץ ישראל.

כדי להבין את משמעות הכניסה של מסע קבורת יעקב לארץ ישראל ממזרח, עלינו להבין מדוע לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר נכנסו בני ישראל לארץ דרך עבר הירדן ולא דרך הנגב בואכה חברון. התוכנית המקורית אכן הייתה להיכנס לארץ ישראל דרך הנגב. לשם כך נשלחו המרגלים מקדש לרגל את הארץ:

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן... (במדבר י"ג יז-כ)

אולם בעקבות חטא המרגלים נצטוו ישראל להישאר במדבר לתקופה של שלושים ושמונה שנה שבמהלכה סבבו את הר שעיר ימים רבים. לאחר שנים רבות של נדודים במדבר חזר העם לקדש, לאותה נקודה שממנה נשלחו המרגלים. והנה, במקום לחזור לתוכנית המקורית ולהיכנס לארץ ישראל דרך הנגב פנה העם צפונה, הקיף את ארץ אדום ומואב ונכנס לארץ ישראל דרך ארצו של סיחון שבעבר הירדן. מדוע לא חזרו בני ישראל לתוכנית המקורית ונכנסו לארץ ישראל מאזור הנגב? האם הדבר נבע מהחשש של בני ישראל לנסות לכבוש את ארץ ישראל מהמקום שבו נכשלו בעבר?

התשובה לכאורה שלילית, שהרי כבר מיד לאחר חטא המרגלים הבין העם כי חטא בהטלת ספק ביכולת ה' להביאו אל הארץ וניסה לתקן את דרכו ולעלות להר המוביל לארץ ישראל. אמנם משה הזהיר את המעפילים כי הם ייכשלו כיוון שאין ה' בקרבם, וכך באמת קרה, אך הם עצמם לא חששו והעפילו אל ההר. לאור זאת ניתן היה לצפות שלאחר שקיבלו את עונשם וסבבו את הר שעיר שנים רבות, למדו בני ישראל את הלקח והפעם, כאשר הם עומדים לפני הכניסה לארץ, ימשיכו מהנקודה שבה הפסיקו וייכנסו לארץ דרך הנגב. למרות זאת הם נצטווו להיכנס דרך עבר הירדן ולא דרך הנגב. מדוע?

זאת ועוד, אם המטרה של בני ישראל הייתה להיכנס ישירות לארץ, מדוע הם נצטוו להקיף את הארץ ממזרח ולהיכנס לארץ כנען דרך ארצם של סיחון ועוג? מהלך כזה עלול להוביל בסבירות גבוהה למלחמה מיותרת עם שני מלכים חזקים כסיחון ועוג (ראו תהלים קל"ו יז-כ), כפי שאכן קרה בסופו של דבר.

כדי להבין את העניין עלינו לשים לב להשתלשלות העניינים כתוצאה מהכניסה לארץ ישראל ממזרח ולא מדרום. התוצאה החשובה הייתה כיבוש ארצותיהם של סיחון מלך חשבון ושל עוג מלך הבשן. השטחים הללו שנכבשו לא היו חלק מארץ כנען, שהייתה מטרת היציאה ממצרים, ולכן הם לא היו נכבשים (לפחות לא בשלב הראשון) אילו נכנסו בני ישראל דרך הנגב. לטענתי, שאותה אסביר בהמשך, כיבוש עבר הירדן לפני הכניסה לארץ היה מהלך מתוכנן מראש. אך קשה ליישב טענה זו עם הדברים שאותם סיפר משה בנאומו בספר דברים:

וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. (דברים ב' כו-כט)

מבקשה זו, שמוזכרת לראשונה בספר במדבר (כ"א כא-כב), מתקבל הרושם שאילו נענה סיחון לבקשת משה היו בני ישראל מסתפקים במעבר דרך ארצו בדרכם לארץ כנען ולא היו כובשים את ממלכתו. מכך נובע לכאורה שכיבוש עבר הירדן היה מקרי ונבע מסירובו של סיחון לבקשה המנומסת של בני ישראל לעבור בארצו ולא מתכנון מוקדם כפי שטענתי לעיל.

אלא שבקשתו של משה מסיחון לאפשר לבני ישראל לעבור דרך ארצו לא הייתה סבירה, שהרי הצעה דומה שניתנה למלך אדום, שהיה בקשרי משפחה עִם ישראל ("כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל"), נענתה בשלילה מוחלטת:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו. (במדבר כ' יד-כא)

אם כך ענה אדום, עם שנחשב אח של ישראל, קל וחומר שבקשה דומה מממלכה זרה לחלוטין תיענה בשלילה.

זאת ועוד, גם התקדימים שאותם הזכיר משה בבקשתו, התומכים בבקשתו של משה ובציפייה שסיחון ייענה בחיוב לבקשה – "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר" – אינם דומים לבקשתו של משה מסיחון. בפועל, מסעם של בני ישראל עבר רק בקצה ארצם של בני עֵשו ושל המואבים ולא במרכז ארצם. כל מה שעשו בני עֵשו (האדומים) והמואבים היה לאפשר לבני ישראל לעבור בקצה גבולם בכך שלא תקפו אותם (כפי שמוזכר בספר במדבר בנוגע למלך אדום). לעומת זאת, במקרה של סיחון משה ביקש לחצות את ארצו ממזרח למערב, בקשה שממלכה ריבונית לא יכולה להיענות לה.

לאורך מסעם ממזרח לארץ כנען נתקלו בני ישראל במספר עמים, צאצאיו של אברהם, השוכנים באזור. בנוגע לכולם ציווה ה' את בני ישראל שלא להתגרות בהם ולא להילחם עימם על מנת לכבוש את ארצם, בנימוק כי ארצם ניתנה להם ירושה מאת ה'. לעומת זאת, כאשר הגיעו בני ישראל אל ממלכת סיחון ביקש ה' ממשה במפורש להתגרות בו מלחמה על מנת לרשת את ארצו:

...רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ. (דברים ב' כד-כה)

מיד אחרי דברים אלו של ה' פנה משה וביקש מסיחון לעבור בשלום, בקשה שהוא ידע שתידחה על ידי סיחון, כפי שאכן קרה בסופו של דבר: "וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ב' ל). אך אם ה' ביקש ממשה להתגרות בסיחון ולרשת את ארצו, מדוע פנה אליו משה בדברי שלום?

הבקשה של משה מסיחון לעבור בארצו והכבדת ליבו של סיחון על ידי ה' מזכירה את בקשתו של משה לצאת ממצרים דרך שלושת ימים והכבדת לב פרעה על ידי ה' (ראו באריכות בפרק "'דרך שלושת ימים' ושאילת הכלים"). בשני המקרים מדובר בתבנית זהה, שבה יש כוונה שהבקשה תיענה בסירוב ושהמסרב יבוא על עונשו: פרעה באיבוד צבאו בים סוף וסיחון באיבוד ארצו. כלומר, כפי שביציאת מצרים מטרת הבקשה לצאת לשלושה ימים הייתה שפרעה יסרב לבקשה הסבירה ועל כן יבוא על עונשו, כך מטרתה של בקשת משה לעבור בשלום בארצו של סיחון הייתה שסיחון יסרב לבקשה ולכן ייענש באובדן ארצו. בנוסף לכך, ביציאת מצרים הבקשה לצאת לשלושה ימים בלבד היא זו שגררה את המצרים לתבוסתם בים סוף בכך שדירבנה אותם לרדוף אחרי בני ישראל. בדומה לכך, הבקשה של משה לעבור בשלום ותגובתו השגויה של סיחון שאסף את כל עמו למלחמה, היא זו שהקלה על ישראל לכבוש את ארצו בכך שאיפשרה לישראל להשמיד את עיקר צבאו של סיחון שהתרכז ביהצה, במקום לנהל מלחמה ארוכה מול כל אחת מערי ממלכת סיחון.

ניתן להביא ראיה נוספת לכך שכוונתו של משה לא הייתה לעבור בשלום את ארצו של סיחון אלא דווקא לכבוש שטחים בעבר הירדן המזרחי, מהמשך מסע הכיבוש לכיוונו של עוג מלך הבשן ומכיבוש חוות יאיר המרוחקות עוד יותר ממחנה בני ישראל שבערבות מואב. אילו מטרתו של משה הייתה רק לעבור אל ארץ כנען, כיבושים אלו היו מיותרים היות שלאחר הניצחון על סיחון הדרך לארץ כנען כבר הייתה פתוחה בפני בני ישראל.

אם כן, הראיתי שכיבוש עבר הירדן היה מהלך מתוכנן מראש. אך מה הייתה הסיבה לכך שהניסיון השני לכיבוש הארץ נפתח בכיבוש שטחים שאינם חלק מארץ כנען?

עבר הירדן המזרחי אינו חלק מהארץ המובטחת; הוא לא היה היעד שאליו ייחלו בני ישראל בצאתם ממצרים. בני ישראל יצאו ממצרים על מנת להגיע לארץ כנען ולשוב אל הארץ אשר בה גרו אבותיהם לפני שירדו למצרים. כך אמר ה' למשה: "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ" (שמות ו' ד). אמנם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מהנחלה שהובטחה לאברהם, כפי שנאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית ט"ו יח), ולכן היא ראויה גם לבני ישראל. אולם בניגוד לארץ כנען שיועדה רק לבני ישראל, עבר הירדן ניתן לנחלה לכל צאצאיו של אברהם. באותה תקופה הוא ניתן כירושה לעמון, מואב ואדום וזאת הסיבה לכך שאסור היה לבני ישראל להילחם באותם עמים על מנת לקחת מהם את ארצם (דברים ב' ה, ט). לעומת זאת, ממלכות סיחון ועוג, שני המלכים האמוריים אשר ישבו בעבר הירדן, החזיקו בנחלת אברהם שלא כדין ולכן היה מותר לישראל להילחם בהם ולרשת את ארצם.

מרחבי עבר הירדן המזרחי כללו שטחי מרעה גדולים שהתאימו לצרכים של בני גד ובני ראובן, שבבעלותם היו עדרי מקנה גדולים במיוחד. הם ראו את השטחים הללו וביקשו ממשה רשות להתיישב בהם ולא להיכנס לארץ כנען. על פי הכתוב בספר במדבר (פרק ל"ב), משה מאוד לא אהב את בקשתם וחשש שבכך הם יניאו את בני ישראל מלכבוש את הארץ המובטחת.

אכן גם ארץ ישראל מספקת את הצורך של מקום מגורים, ארץ זבת חלב ודבש המכילה כל טוב, כפי שנאמר בספר דברים:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. (דברים ח' ז-ט)

אולם ארץ ישראל אינה רק חבל ארץ רגיל בקצה הסהר הפורה. היא גם נחלת ה' שאותה הועיד ה' לעם ישראל על מנת שיממש בה את ייעודו. זו הארץ שאברהם נצטווה ללכת אליה. זו הארץ שהאבות גרו בה ושה' הבטיח אותה לצאצאיהם חזור והבטח. זו הארץ שיעקב ביקש להיקבר בה. זו הארץ שיוסף ביקש שבני ישראל יעלו אליה את עצמותיו בדרכם לארץ ישראל. זו הארץ שעליה חלם עם ישראל כשהיה משועבד במצרים. זו הארץ שנמצאת תחת השגחתו המיוחדת של ה', כפי שנאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א יב).

כניסה הדרגתית לארץ ישראל

בעקבות חטא המרגלים נענשו בני ישראל ונגזר עליהם להמשיך ולנדוד במדבר במשך ארבעים שנה. הנדודים במדבר אמנם היו התוצאה של העונש שקיבלו בני ישראל בעקבות חטא המרגלים, אולם העונש הזה שיקף מציאות אמיתית ופשוטה. חבורת העבדים שיצאה ממצרים לא הייתה בשלה מבחינה מנטלית להיכנס לארץ. הם לא היו מסוגלים לקחת את גורלם בידיהם ולכבוש את ארץ ישראל. עם ישראל היה זקוק לפרק זמן של ארבעים שנה במדבר ולחילופי דורות כדי להשתחרר מהמנטליות של עבדים ולהפוך לאנשים בני חורין המוכנים להיכנס לארץ ולהילחם עליה.

באופן דומה, ניתן לשער כי גם הלקח של הניסיון הכושל לכיבוש הארץ מדרום בסמוך ליציאה ממצרים הראה כי כיבושה של ארץ ישראל צריך להתבצע בשלבים ובצורה הדרגתית גם מבחינה רוחנית, דרך כיבוש ארצו של סיחון וירושתה. כלומר, קודם יכבוש עם ישראל את עבר הירדן, שהוא רק מקום מגורים – מקום תחת השמיים – ורק לאחר מכן הוא יעבור לשלב הבא – כניסה לארץ ישראל שהיא נחלת ה' המאפשרת לקיים את ייעודו של עם ישראל בארץ הקדושה.

התפיסה שהצגתי, שרואה בכיבוש עבר הירדן ואפילו בהתיישבות בה צעדים מתוכננים מראש על ידי ההשגחה כחלק מכניסה הדרגתית לארץ ישראל, מקבלת חיזוק מהאופן שבו הם מתוארים בספר דברים. בעוד שבספר במדבר נאמר כי היוזמה להתיישבות בעבר הירדן הייתה של בני גד ובני ראובן, ומשה התנגד לה בתחילה בנחרצות, בנאומו של משה בספר דברים הוא אומר כי הייתה זו יוזמה שלו לתת את עבר הירדן לשניים וחצי השבטים. יתרה מזאת, בנאומו בספר דברים משה אינו עושה הבחנה בין ארץ כנען לעבר הירדן ומתייחס אליהן בשווה כאל ירושה שאותה נתן ה' לבני ישראל:

וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת... נָתַתִּי לָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי. וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה... וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד. וְלָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל... וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ה' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל. רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם. עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם. (דברים ג' יב-כ)

בסופו של דבר, איננו יודעים אם היו סיבות ריאליות לכך שמסע קבורת יעקב עבר דרך עבר הירדן ולא עלה בדרך הקצרה דרך הנגב לכיוון חברון. יתכן שהיו סיבות גאופוליטיות שלא איפשרו את המסע הקצר יותר דרך הנגב. אולי התחוללה באזור מלחמה כמו שקרה בדרך פלישתים בתקופת יציאת מצרים, מלחמה שמנעה את היציאה ממצרים בדרך זו (שמות י"ג יז). יתכן גם שהיה זה הרצון של יוסף לקיים מסע קבורה ממלכתי ולשתף את העמים מסביב באירוע, כפי שאולי ניתן להבין מהרושם העז שהותיר האבל בגורן האטד על הכנענים אשר בעבר הירדן.

יהיו הסיבות אשר יהיו, בסופו של דבר סובבה ההשגחה שמסע קבורת יעקב עבר דרך עֵבֶר הירדן ובכך מעשה האבות שימש סימן לבנים באי הארץ. מסע קבורת יעקב דרך עבר הירדן סִימֵן לבניהם של יוצאי מצרים כי אל להם לחשוש מהדרך הארוכה לארץ ישראל, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית. הוא רמז להם כי חטא המרגלים של אבותיהם שהרחיק אותם מהכניסה לארץ היה צפוי ובלתי נמנע, והתהליך שעברו בנדודיהם במדבר במשך קרוב לארבעים שנה עד אשר היו מוכנים לכניסה לארץ – היה הכרחי. בכך הוא הקל עליהם להתמודד עם תחושת ההחמצה והכישלון שבוודאי ליוותה אותם בעקבות חטא המרגלים ואיפשר להם להיכנס לארץ בראש מורם לאחר ארבעים שנה של נדודים במדבר.