המבול החל ב־17 בחודש השני בשנת 600 לחיי נח, ככתוב:

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. (בראשית ז' יא)

התורה מספרת לנו שהמבול הסתיים לאחר שנה ועשרה ימים, ב־27 בחודש השני בשנת 601 לחיי נח:

וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. (בראשית ח' יד)

מכיוון שהמבול היה אירוע נסי ובעל משמעות רבה, יש להניח שפרק הזמן שהמבול ארך לא היה חסר משמעות. לכן מפתיע לגלות שהמבול, שארך מעט יותר משנה, לא ארך שנה בדיוק. שהרי שנה היא תקופה עגולה ובעלת משמעות מובנית ואילו שנה ועשרה ימים אינם כאלו. במילים אחרות, מה טיבם של אותם עשרה ימים נוספים על השנה שארך המבול?

השאלה הזו הטרידה גם את חז"ל:

לא הוה צריך קרא למימר אלא: בשישה עשר יום לחדש השני יבשה הארץ, ומה תלמוד לומר "בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ"? אלא אלו אחד עשר יום שימות החמה יתרים על ימות הלבנה. (בראשית רבה, ל"ג ז)

על פי המדרש, התורה הייתה צריכה לומר כי הארץ יבשה ב־16.2 (16 בחודש השני), שהוא היום האחרון של המבול, שנה פחות יום מתאריך תחילת המבול. אלא שמשך הזמן של שנה שארך המבול היה לפי אורכה של שנת חמה, שהיא יתרה 11 ימים על שנת לבנה שבה משתמשת התורה. במילים אחרות, משך הזמן של המבול היה כאורכה של שנה שמשית, אולם אופן ציון התאריכים בסיפור המבול היה לפי שנה ירחית ומכאן נובע הפער בתאריכים.

העובדה שהמבול ארך שנה שמשית ולא שנה ירחית מתאימה להבטחה של ה' לאחר היציאה מהתיבה, שמעתה והלאה "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח' כב). מפסוק זה משתמע שהמבול השבית את הסדר הטבעי של היום והלילה ושל עונות השנה התלויות בתנועת כדור הארץ סביב השמש. כלומר, המבול שיבש את המחזוריות התלויה בשמש ולכן מתאים שיארך שנה שמשית.

שנה שמשית היא תופעה אסטרונומית מחזורית – הקפה מלאה של כדור הארץ את השמש, שאורכת 365.25 ימים בממוצע. גם חודש ירחי הוא תופעה טבעית מחזורית – הקפה מלאה של הירח את כדור הארץ. בניגוד לשנה השמשית ולחודש הירחי, השנה הירחית אינה מבוססת על תופעת טבע אלא היא תוצר של הסכמה אנושית שלפיה 12 חודשים ירחיים הם שנה. במובן זה דומה שנת ירח לשבוע שאורכו שבעה ימים, שגם הוא אינו מקביל לשום מחזוריות בטבע. כיוון שמולד הירח מתרחש כל 29.5 ימים בממוצע, 12 סיבובים שלו סביב עצמו יעלו לכלל 354 ימים בערך, שהם שנה ירחית אחת, הקצרה משנת חמה בכ־11 ימים. כדי לקבע את מועדי השנה הירחית לעונות מסוימות של השנה יש צורך להתאים בין השנה הירחית לשנה השמשית. דבר זה נעשה בישראל באמצעות עיבור השנה, שבמסגרתו אחת לכמה שנים מוסיפים חודש לשנה על מנת לסגור את הפער המצטבר. לעומת זאת, בלוח ירחי טהור כמו הלוח המוסלמי, לא מעברים את השנה ולכן לאורך השנים הרמדאן, חודש הצום המוסלמי, נסוג אחורה 11 ימים בכל שנה. כתוצאה מכך הרמדאן יכול לחול בכל עונה בשנה.

הכרונולוגיה של סיפור המבול

אם נעיין בכרונולוגיה של סיפור המבול כפי שהיא מופיעה בתורה נוכל להבחין במספר קשיים. הקושי הראשון מתייחס לאורכה של השנה שבה מדובר. כאמור אורכה של שנת לבנה הוא כ־354 ימים וההפרש בין תחילת המבול לסופו היה שנה ועשרה ימים. מכאן שהמבול ארך 364 ימים. אך כידוע אורך שנת חמה הוא כ־365 ימים ורבע – בערך יום אחד יותר. כיצד אפוא ניתן להסביר זאת? האם יש לוח שנה שמשי המבוסס על 364 יום?

אמנם ניתן לומר כי היום שבו יבשה הארץ, כלומר 27.2 (27 בחודש השני), היה היום האחרון בשנת המבול. כך גם משתמע ממדרש רבה שהובא לעיל. על פי הסבר זה יש לספור גם את יום 27.2 במניין הימים של המבול. אם כך, התורה מתארת תוספת של 11 יום לשנת הלבנה ומכאן נובע שהמבול ארך 365 יום, כימי שנת חמה. אולם סביר יותר שאם התאריכים של תחילת המבול ושל סופו מציינים שנת שמש מלאה, מדובר באותו תאריך בהפרש של שנה ולא ביום הראשון וביום האחרון של שנת המבול. אם כך, ההפרש הוא 10 ימים ומשתמע מכך כי סיפור המבול מבוסס על הנחה ששנת החמה היא באורך של 364 יום ולא 365 ימים.

קושי נוסף מתעורר לנוכח העדרם של תאריכי ביניים חשובים מסיפור המבול. מלבד תאריכי ההתחלה והסיום של המבול, התורה נוקבת בתאריכים של מספר אירועי ביניים. לדוגמה, 1.10 שבו נראו ראשי ההרים (בראשית ח' ה), או 1.1 שבו חרבו פני האדמה (בראשית ח' יג). לעומת זאת, תאריך הסיום של ארבעים ימי הגשם – חסר. חסר גם התאריך שבו החלו המים לחסור מקצה 150 יום. מדוע?

ניתן לומר כי אין צורך לציין במפורש את התאריכים הללו היות שהם ניתנים לחישוב בקלות על בסיס תאריך תחילת המבול. הסבר זה מתקבל על הדעת בכל הנוגע לתאריך הסיום של ארבעים ימי הגשם שהחלו את המבול. אולם לא כך הדבר בנוגע לתאריך שבו החלו המים לחסור. תאריך זה אינו ברור, מכיוון שלא ברור ממתי יש לספור את 150 הימים – האם מתחילת המבול או שמא רק מהמועד שבו פסק הגשם מלרדת?

קושי נוסף נובע מהעדר התאמה בין התאריכים המצוינים בתורה לבין משך הזמן שעבר ביניהם. כאמור המבול החל ב־17.2. התאריך הבא המצוין בתורה הוא 17.7, שבו נחה התיבה על הרי אררט (בראשית ח' ד). ההפרש בין התאריכים הללו הוא חמישה חודשים בדיוק, שהם 150 יום לפי חשבון של שלושים ימים בחודש. אלא שבחלק של הסיפור שמתרחש בין שני התאריכים הללו מספרת לנו התורה כי המבול החל בגשם שנמשך ארבעים יום (בראשית ז' יז). לאחר מכן גברו המים על הארץ 150 יום (בראשית ז' כד) ובהמשך החלו המים לחסור עד אשר בסופו של התהליך נחה התיבה על הרי אררט (בראשית ח' ט). בהנחה שפרקי הזמן של ארבעים ימי ירידת הגשם ו־150 ימי התגברות המים אינם חופפים, מדובר על פרק זמן כולל של שישה חודשים ועשרה ימים (על פי חשבון של שלושים ימים בחודש), עובדה שאינה מתיישבת עם הפרש של חמישה חודשים בין התאריכים. כדי לענות על קושי זה מפרש רש"י, בעקבות בעל "סדר עולם", שהחודש השביעי שבו נחה התיבה איננו החודש השביעי בשנה אלא החודש השביעי להפסקת הגשם; ואילו התאריך שבא מיד אחריו, 1.10, שבו נראו ראשי ההרים, הוא העשירי לירידת הגשמים.

הרמב"ן דוחה מכל וכל את פירושו של רש"י בהצביעו על הקושי הגדול לפרש שהתאריכים השונים בסיפור המבול שייכים לשלוש מערכות זמן שונות. שהרי לפי רש"י, כאשר הכתוב מציין את 17.2 (תחילת המבול) – הוא מתכוון לחודש השני בשנה. לעומת זאת, כאשר הוא מציין את 17.7 (יום מנוחת התיבה על הרי אררט) הכוונה היא לחודש השביעי להפסקת הגשמים, ואילו 1.10 (שבו נראו ראשי ההרים) מתייחס לפתע לחודש העשירי לירידת הגשמים. ואילו בסוף סיפור המבול, 1.1 (שבו חרבו המים) ו־27.2 (תאריך סיום המבול) חוזרים להיות שייכים למניין השנה. אכן קשה מאוד להלום פירוש זה בפסוקים.

הרמב"ן מפרש אחרת. לטענתו, ארבעים הימים של ירידת הגשם כלולים ב־150 הימים של התגברות הגשם. על כן יש לספור את 150 הימים מתחילת המבול, כלומר מ־17.2 עד 17.7, שהם בדיוק חמישה חודשים על פי החשבון של שלושים ימים בחודש. היום שבו החלו לחסור המים הוא גם היום שבו נחה התיבה על הרי אררט, לאחר תהליך של ייבוש מזורז, כדוגמת הייבוש של ים סוף בעת שנבקע.

אולם גם פירושו של הרמב"ן אינו חף מקשיים. ראשית, על פי הפסוקים נראה כי יש הבחנה בין הזמן שבו החלו המים לחסור לבין התאריך שבו נחה התיבה. לכן קשה לקבל את פירושו של הרמב"ן שלפיו מדובר באותו היום. אך הקושי העיקרי בפירושו הוא ההנחה שחודש אורך שלושים יום ועל כן 150 הימים שהחלו בתחילת המבול, כלומר ב־17.2, מסתיימים בדיוק כעבור חמישה חודשים – ב־17.7. שהרי ידוע שאורכו של חודש ירחי הוא הוא 29.5 יום בממוצע, ועל כן חמישה חודשי לבנה (לפי חשבון של חודש אחד מלא ואחד חסר) אורכים כ־147 יום. אם כך, 150 יום מתחילת המבול אמורים להסתיים ב־20.7 ולא ב־17.7, כפי שאומרת התורה.

מחלוקת הלוחות

כדי לענות על השאלות הללו יש להקדים ולומר כי לוח השנה שלנו, המבוסס על צירוף של חודשים ירחיים ועיבור שנה, לא היה מוסכם בעם ישראל אלא היה שנוי במחלוקת. כיתות שפרשו מהזרם המרכזי של עם ישראל עשו זאת, בין היתר, על רקע המאבק על לוח השנה. בחומר הרב שנתגלה במערות קומראן נמצא כי בני הכת שישבה בהן השתמשו בלוח שנה שמשי. לשיטתם, הלוח השמשי מתאים לנעשה בעולמות העליונים ויש חשיבות מכרעת לשמור על כך שלוח השנה הארצי יחפוף ללוח השנה הנוהג בעולמות האלה. על פי שיטתם, השנה הייתה מורכבת מארבעה רבעים המתחילים באחד בחודש הראשון, באחד בחודש הרביעי, באחד בחודש השביעי ובאחד בחודש העשירי. בכל רבעון היו 13 שבועות, שהם 91 יום (91 = 7 x 13). 91 הימים התחלקו לשלושה חודשים בני 30 יום ועוד יום אחד נוסף הנקרא 'יום הפגוע', המסיים את הרבעון ואינו נכלל במניין ימי החודש. ארבעת הרבעונים יוצרים שנה של 364 ימים (364 = 4 x 91).

נשים לב שבלוח השנה הזה מספר ימי השנה מתחלק בשבע, ולכן כל תאריך יחול בכל שנה באותו יום בשבוע. כל שנה מתחילה ביום רביעי, היום שבו נבראה השמש ושבו התחיל המחזור הראשון בהיסטוריה. מכאן והלאה החלוקה הקדומה של שבעת ימי בראשית מתקיימת במחזוריות אינסופית. עוד תכונה מעניינת בלוח השנה של קומראן היא שהחגים חלים תמיד בימות החול ולעולם לא בשבת.

התייחסותם של אנשי הכת לחג השבועות מזכירה מאוד את שיטת הצדוקים המוזכרת בספרות חז"ל ויש שאף מזהים ביניהם. על פי הלוח של קומראן, חג השבועות יחול תמיד ב־15.3, באופן דומה לפסח ולסוכות, החלים גם הם ב־15 בחודש הראשון והשביעי בהתאמה. כמו כן, חג השבועות חל ביום ראשון, חמישים יום ממחרת השבת שלאחר חג הפסח, כפי שכתוב בתורה (ויקרא כ"ג טו-טז). העובדה שחג השבועות חל גם בתאריך קבוע בחודש (15 לחודש השלישי) וגם ביום קבוע בשבוע (יום ראשון) אפשרית מכיוון ש־364 ימי השנה מתחלקים בשבע.

ספר היובלים, מהספרים החיצוניים שנכתבו בתקופת הבית השני, ביטא השקפות דומות לאלה של אנשי כת קומראן. גם הוא מונה 364 ימים בשנה וגם הוא מדגיש את החשיבות בשמירה על לוח שמשי, בניגוד ללוח הירחי המוטעה שבו חסרים עשרה ימים בשנה:

ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים על פי המספר הזה ארבעה ושישים יום ושלוש מאות יום והיה שנה תמימה. ומספר מפקד ימי השנה ומועדיה לא ישחת... כי ידעתי את הדבר, וכהיום הזה אגידהו לך ולא אל בינתי אשען, כי כן כתוב לפני על הספר ועל לוחות השמים מיוסדות חלוקת הימים. ולא ישכחו את מועדי הברית, ולא ילכו במועדי הגויים לפי תעתועיהם ולפי דעתם.
והיו אנשים אשר יביטו יראו בירח, הוא המשחית את הזמנים, ויקדים עשרת ימים בכל שנה ושנה. ולכן ישחיתו את השנים בימים הבאים, ועשו יום שוא ליום העדות, ויום בלתי טהור ליום המועד. וכל איש לא יבדיל בין ימי קודש ובין ימי חול, כי יתעו בחודשים ובשבתות ובמועדים ובשנות היובל. לכן הנני מצווך ומעיד בך למען תעיד בם. כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר, למען יספרו בשנה רק שלוש מאות יום ושישים יום וארבעה ימים. ועל כן יתעו בראש החודש ובשבת ובחג ובמועד, ואכלו תמיד את הדם בבשר. (ספר היובלים, ו' מז-ס)

במגילת "פשר בראשית", אחת ממגילות קומראן, נמצא קטע המפרש את סיפור המבול. הסיפור במגילה זו דומה מאוד לסיפור המקביל בספר בראשית למעט מספר הבדלים. נציין את אלו החשובים לדיון שלנו.

ההבדל הראשון מתייחס לאורכו של המבול. גם ב"פשר בראשית" מתחיל המבול ב־17.2, כפי שמופיע בספר בראשית. אולם בניגוד לספר בראשית, המבול מסתיים בדיוק באותו תאריך בשנה שבו החל, ב־17.2 של השנה הבאה. לפי זה המבול ארך שנה שלמה בדיוק. גם בעוד מקורות חיצוניים לתנ"ך, הקרובים בהשקפתם לאנשי כת קומראן, אנו מוצאים כי המבול ארך שנה בדיוק. כך בספר היובלים וגם בתרגום השבעים. אלא שבתרגום השבעים המבול החל וגם הסתיים ב־27.2 (שהוא גם תאריך הסיום של המבול בתורה), וכך גם מופיע ב"קדמוניות היהודים" של יוסף בן־מתתיהו. ההבדל השני בין התיאור בבראשית לזה שב"פשר בראשית" הוא בתיארוכים של אירועים שהתרחשו במהלך המבול. בניגוד לספר בראשית המזכיר כאמור רק שלושה תאריכי ביניים – 17.7 (יום מנוחת התיבה על הרי אררט), 1.10 (היום שבו נראו ראשי ההרים) ו־1.1 (שבו חרבו המים מעל הארץ) – במגילת הפשר מפורשים תאריכים נוספים: התאריך שבו הסתיימו ארבעים הימים של ירידת הגשמים (26.3) והתאריך שבו הסתיימו 150 הימים של התגברות המים והמים החלו לחסור (14.7).

עצם קיומו של לוח שנה שמשי בן 364 יום, כפי שעולה מכתבי קומראן ומהתיאור של המבול במגילת "פשר בראשית", יכול לעזור לנו להבין טוב יותר את כוונתה של התורה בסיפור המבול ולענות על השאלות שהעליתי עד כה. שאלתי מדוע בתיאור של התורה הסתיים המבול לאחר שנה ועשרה ימים שהם 364 יום, ולא לאחר שנה ו־11 יום, שהם שנת שמש של 365 יום. כלומר, מדוע התורה מוסיפה עשרה ימים ולא 11 יום כדי לתאר את אורכו של המבול במונחים של שנת ירח? לאחר שלמדנו על קיומו של לוח שמשי בן 364 יום הקושי מתפוגג. 364 הוא מספר הימים בשנה השמשית על פי לוח השנה של קומראן, וההפרש בינם לבין שנה ירחית הוא עשרה ימים ולא אחד עשר יום.

יוצא אפוא כי מבחינה מהותית יש התאמה בין התיאור המופיע בתורה לבין הכרונולוגיה של "פשר בראשית". על פי שני התיאורים המבול ארך שנה שמשית שלמה, שאורכת 364 יום ולא 365 יום. שניהם מתארים את אותם אירועים שאירעו בשנת המבול. ההבדל המשמעותי בין שני התיאורים הוא בשיטת התיארוך. התאריכים במגילה הם כולם על פי הלוח השמשי הטהור, שכפי שהסברתי מתאימים יותר לתיאור של מבול שנמשך שנה שמשית מלאה. לכן ב"פשר בראשית" תאריך תחילת המבול ותאריך סיומו זהים. לעומת זאת, בספר בראשית ההפרש בין התאריכים של תחילת המבול וסיומו הם על פי לוח המונה חודשים ירחיים ומתואם עם השנה השמשית של 364 יום. על כן תאריך סיום המבול הוא שנה ועשרה ימים, כדי להשלים את הימים החסרים לשנה השמשית של 364 יום.

קשיים נוספים שהעליתי נסבו סביב העדר ההתאמה בין התאריכים המצוינים בתורה לבין משך הזמן שחלף ביניהם. הקשיים הללו נופלים מאליהם על פי התיאור של מגילת הפשר. שאלתי על פירוש הרמב"ן, איך ניתן לומר שהמים החלו לחסור לאחר 150 יום מתחילת המבול ב־17.2 ושהתיבה נחה על הרי אררט לאחר 5 חודשים, ב־17.7, הרי חמישה חודשי ירח אורכים כ־147 יום, שהם פחות מ־150 יום. על פי התיאור של המגילה אין כל קושי. התאריך שבו החלו המים לחסור הוא 14.7 – תאריך שעל פי לוח השנה של קומראן נמצא 150 יום לאחר תאריך תחילת המבול. ואילו התיבה נחה על הרי אררט ב־17.7, שלושה ימים לאחר מכן, כפי שמשתמע מהפסוקים המבחינים בין הזמן שבו החלו המים לחסור לבין התאריך שבו נחה התיבה. כאמור תאריכים אלו ייתכנו רק על פי לוח שנה שמשי שבו חודש ממוצע אורך כ־30.5 ימים, וחמישה חודשים אורכים יותר מ־150 יום. בלוח השמשי של קומראן, חודש אורך 30 יום ולכן חמישה חודשים הם 150 יום. על אלה יש להוסיף את שני ימי הפגוע, אחד בסוף הרבעון הראשון (סוף החודש השלישי) ואחד בסוף הרבעון השני (סוף החודש השישי).

ראינו כי התורה אינה מציינת את כל תאריכי הביניים המפורטים ב"פשר בראשית". אולם התאריכים שהיא אכן מציינת – יום מנוחת התיבה על הרי אררט (17.7), היום שבו נראו ראשי ההרים (1.10) והיום שבו חרבו המים (1.1) – זהים לתאריכים המוזכרים במגילה, שמתארכת את המבול על פי לוח שנה שמשי. אם כן, מסתבר שהתורה מכירה בקיומה של שנת החמה ובקשר שבינה לבין המבול. לכן התורה בחרה לציין את תאריכי הביניים של המבול על פי הלוח השמשי. למעשה, התאריך היחיד שבו היא בוודאות החליפה את שיטת התיארוך על פי השנה השמשית בתיארוך על פי לוח השנה הירחי הוא תאריך סיום המבול. בכך רצתה התורה ללמדנו שאמנם יש משמעות לשנת החמה. אולם השנה שעל פיה עלינו לנהוג אינה שנת חמה אלא שנה המבוססת על 12 חודשים ירחיים אך גם מתואמת עם שנת החמה באמצעות עיבור השנה.

ועדיין, הסבר זה קשה מבחינה תיאולוגית. כיצד יתכן שהתורה מניחה, גם אם רק במשתמע, שהשנה השמשית אורכת 364 יום, אף על פי שידוע מבחינה מדעית כי השנה השמשית ארוכה יותר ואורכת 365 ימים ורבע בקירוב?

בפנינו עומדות מספר אפשרויות לפתרון. האפשרות הראשונה, שאותה נטיתי לדחות, היא ללכת בדרכם של חז"ל ולטעון שההפרש בין תחילת המבול לסיומו הוא בעצם 11 יום ולא עשרה ימים. לשם כך יש להניח כי היום האחרון שמוזכר בסיפור המבול כַּיום שבו יבשה הארץ היה היום האחרון של המבול והוא כלול במניין ימי המבול. באופן הזה, סיפור המבול יכול להתאים לשנה שמשית של 365 יום, זו שאותה אנו מכירים מהמציאות.

אפשרות שנייה היא לומר שככל הנראה גם אנשי כת מדבר יהודה ידעו כי שנה אסטרונומית אורכת כ־365 ימים ורבע, ולא 364 יום. גם הם הכירו בעובדה שיש צורך לעבר את השנה בצורה כזו או אחרת. שהרי ההפרש של היום ורבע החסר מדי שנה מצטבר תוך עשרות בודדות של שנים להפרש שממנו לא ניתן להתעלם. ואם כן, עלינו להבין כי שנת החמה של אנשי כת מדבר יהודה, שאורכת 364 יום, אינה זהה לשנת שמש אסטרונומית אלא מתאימה לשנה אידילית בעולמות העליונים שאותה יש לשמר לשיטתם גם בעולם התחתון. ולכן, כאשר התורה מספרת שהמבול נמשך עשרה ימים יותר משנת ירח, כלומר 364 יום, היא מתכוונת שמשך זמן המבול היה זהה לאורך השנה השמשית האידילית הזו. אולם התורה אינה קובעת כי שנה אסטרונומית אורכת 364 יום.

קיימת אפשרות שלישית, שהיא לומר כי גם אם נניח שהתבססות על שנת חמה של 364 יום כמו זו של אנשי כת מדבר יהודה היא טעות גסה, נוכל להסביר שהתורה מדברת בלשון בני אדם ומתאימה את עצמה אליהם לא רק בסגנון הדיבור אלא גם בתפיסה שלהם את המציאות. התיאור של המבול המופיע בתורה, שממנו משתמע שאורכה של שנה שמשית הוא 364 יום, התאים ככל הנראה לתפיסתם של בני ישראל בעת שקיבלו את התורה, שלפיה שנה כוללת ארבעה רבעונים של 13 שבועות, שהם יחד 52 שבועות בדיוק. ומכיוון שהתורה אינה ספר מדע ואינה רואה את תפקידה להנחיל אמיתות מדעיות, היא לא התווכחה עם הידע האנושי ועם תפיסת המציאות של מקבלי התורה ולא העמידה אותם על טעותם. לכן התורה אינה נמנעת מלומר, גם אם במשתמע, שאורכה של שנת חמה הוא 364 יום. הדבר דומה לתיאור הבריאה בתחילת ספר בראשית אשר אינו מתאר את המפץ הגדול ואינו מספר על התפתחות המינים אלא מתאר עולם שנברא באופן שהתאים לתפיסות שרווחו בתקופה שבה ניתנה התורה.

דברים מעין אלו כתב הראי"ה קוק:

[...] כבר מפורסם למדי שהנבואה לוקחת את המשלים להדרכה האנושית, לפי המפורסם אז בלשון בני אדם באותו הזמן, לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע בהווה, "וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם" [...] (ראי"ה קוק, אדר היקר, פרק ד, עמ' לז-לח)

אם כן, למדנו שהמבול ארך שנה שימשית שלמה. הבנה זו הייתה מקובלת גם על חז"ל, שעמדו על ההפרש בימים בין תחילת המבול לסופו והסבירו שאלו הימים שבהם שנת חמה עודפת על שנת לבנה. אלא שבניגוד לפרשנות של חז"ל שלפיה מדובר על הפרש של 11 יום, בקריאה פשוטה משתמע שההפרש בין תאריכי ההתחלה והסיום של המבול היה של עשרה ימים, ומכאן שאורכה של השנה שארך המבול היה 364 יום, בדיוק כמו בלוח השנה השמשי של מגילות קומראן.

כך או אחרת, ראינו שעוד הרבה לפני שהתורה סיפרה לנו בתחילת ספר שמות על מצוות קידוש החודש המעצבת את הלוח העברי (שמות י"ב ב), כבר בפרשה השנייה של התורה נחשף בפנינו בין השורות אופיו הייחודי והכפול של הלוח העברי – לוח ירחי שמתואם ללוח השמשי. מצד אחד הוא מונה חודשים על פי מופעי הירח ומצד שני הוא מכיר בשנה השמשית הקובעת את עונות השנה. כפי שראינו, הכרה זו באה לידי ביטוי בסיפור המבול ומאוחר יותר בציווי, "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז א), שהתפרש על ידי חז"ל כצורך להתאים את השנה הירחית לשנת החמה ולעונות השנה באמצעות עיבור השנה.