הציווי "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" מופיע בשלושה מקומות בתורה (שמות כ"ג יט; ל"ד כו; דברים י"ד כא). בפרק זה אנסה להסביר על פי הפשט את מהות האיסור ואת טעמו.

על מנת לרדת לעומק כוונת התורה עלינו לבחון את שלושת המופעים של האיסור. עלינו לנסות להבין את האיסור באופן שבו הוא מתפרש על פי ההקשר שבכל אחד מהמופעים. בנוסף עלינו לגלות את הקו שמחבר בין המופעים.

בשני המופעים הראשונים, הכתובים בספר שמות, נכתב האיסור בהקשר של שלושת הרגלים. בפעם השלישית, זו שבספר דברים, הוא נכתב יחד עם איסורים הנובעים מקדושתם של ישראל. במקום הזה ברור יותר הטעם של האיסור, על רקע העניין הכללי של תחילת פרק י"ד שבו הוא מופיע. את החלק הראשון של דברים י"ד (פס' א-כא) ניתן לכנות 'יחידת הקדושה', שבתחילתה ובסופה מצוינת העובדה כי בני ישראל הם עם קדוש. בפתיחה נאמר:

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (דברים י"ד א-ב)

ובסיום היחידה נאמר:

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. (דברים י"ד כא)

על פי 'יחידת הקדושה' של פרק י"ד, הקדושה של בני ישראל מחייבת הקפדה על מצוות מסוימות. לדוגמה, איסור התגודדות ועשיית קורחה למת המופיע בתחילת 'יחידת הקדושה' ואיסור אכילת בעלי חיים מסוימים המופיע במרכזה. הדעת נותנת כי גם האיסור לבשל גדי בחלב אמו, שחותם את היחידה, מובא בהקשר של אותן דרישות מיוחדות מעם ישראל הנובעות מקדושתו.

מהסמיכות של איסור בישול גדי בחלב אמו לאיסור אכילת נבילה הכתובים בפסוק אחד, ניתן לשער כי שניהם מכוונים למצבים המזדמנים לבעלי מקנה. כלומר, כפי שהתורה אוסרת על הרועה הישראלי לאכול בשר נבלה בשל קדושת ישראל, כך היא אוסרת לבשל גדי בחלב אמו. כך מסביר הרמב"ן:

וטעם "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ" דבק עם "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", כי איננו מאכל נתעב אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים, או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו, שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן. (רמב"ן, דברים י"ד כא)

צער בעלי חיים

ניתן להבחין בתורה במגמה כללית של התחשבות ברגשות בעלי החיים בכלל ובקשר שבין אֵם לבנה בפרט. מגמה זו מוצאת את ביטוייה בתורה בכמה וכמה מצוות. לדוגמה, מצוות שילוח הקן שבה מצווה התורה על האדם להימנע מלנצל את הרגש האימהי של הציפור המגינה על אפרוחיה על מנת לתפוס אותה, ותובעת ממנו להסתפק בלקיחת האפרוחים:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. (דברים כ"ב ו-ז)

דוגמאות נוספות ניתן למצוא בדרישה לאפשר לאם להיות עם בנה שבעה ימים לפני שיהיה ראוי לקורבן, ובאיסור לשחוט בהמה עם בנה ביום אחד – שני איסורים שכתובים יחד:

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'. וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד. (ויקרא כ"ב כז-כח)

נראה אפוא שגם האיסור לבשל גדי בחלב אמו נובע מאותה התחשבות ברגש האימהי של החיות שבגללו אסרה התורה פעולה זו, שמבטאת זלזול ברגש זה. באופן דומה מוסבר האיסור על ידי הרשב"ם:

דרך העזים ללדת שני גדיים יחד ורגילים היו לשחוט אחד מהם, ומתוך שרוב חלב בעזים, כדכתיב "וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ וגו'" (משלי כ"ז כז), היו רגילים לבשלו בחלב האם, ולפי ההווה דיבר הכתוב. וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמה זו באותו ואת בנו ושילוח הקן. וללמדך דרך תרבות ציווה הכתוב. (רשב"ם, שמות כ"ג יט)

אף על פי שמוסר הוא עניין שכל בני האדם מחויבים אליו, במקרה זה מדובר בדרישה המכוונת לדרגה גבוהה של מוסריות שאליה רק ישראל, שהצטוו על הקדושה, נדרשים להגיע. כך משתמע מלשון התורה: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים י"ד כב).

גדי בחלב אמו בשלושת הרגלים

ראינו שהאיסור לבשל גדי בחלב אמו נובע מהדרישות המוסריות שנתבעות מעם ישראל מתוקף קדושתו. איסור זה משתלב עם איסורים נוספים בתורה המכבדים את הרגש האימהי של בעלי החיים, כמו מצוות 'שילוח הקן', 'אותו ואת בנו' ועוד. ועדיין יש לברר מהו הקשר בין האיסור המוסרי הזה לבין שלושת הרגלים. מדוע בשני המקומות הנוספים שבהם מופיע האיסור רואה התורה צורך לכתוב איסור זה דווקא בהקשר של שלושת הרגלים?

הרמב"ם הבין מההקשר של שלושת הרגלים שהאיסור קשור לעבודה זרה. כך הוא כותב ב"מורה נבוכים":

אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי סביר בעיניי שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם. מה שמחזק זאת, לדעתי, הוא שאיסור בשר בחלב הוזכר פעמיים בתחילת הציווי עליו במקום בו הזכיר את מצוות העלייה לרגל: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה [יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'] (שמות כ"ג, 17). הרי הוא כאומר: "בשעה שאתם עולים לרגל ונכנסים אל בית ה' אלהיך (שם, שם, 19; ל"ד, 26), אל תבשל שם את מה שאתה מבשל בצורה זאת כמו שהם היו עושׂים". זה הטעם הסביר ביותר בעיניי לאיסורו, אולם לא מצאתי זאת כתוב בספרי הצאביה שקראתי. (רמב"ם, מורה נבוכים חלק ג פרק מח, מהדורת שוורץ)

מלבד העובדה שהרמב"ם לא מצא מקור למנהג של עובדי עבודה זרה לבשל גדי בחלב אמו, גם בתורה אין רמז לכך שהאיסור קשור לעבודה זרה. לעומת זאת, ראינו שבפעם השלישית שבה מוזכר האיסור ('יחידת הקדושה' שבדברים י"ד) הוא מתקשר לדרישה מוסרית כלפי ישראל בהיותם עם קדוש. האם ניתן להבין את האיסור לבשל גדי בחלב אמו המופיע בהקשר לשלושת הרגלים באופן דומה?

כדי לענות על שאלה זו נבחן את ההקשר שבו מופיע האיסור בשני המקורות המדברים על הרגלים. האם הוא מכוון לכל שלושת הרגלים או שמא לרגל מסוים? הרשב"ם, שאת דבריו הבאנו לעיל (שמות כ"ג יט), מסביר כי ברגלים (כולם) "היו אוכלים בהמות הרבה" ועל כן הזהירה התורה בפרשת הרגלים שלא לבשל ולא לאכול גדי בחלב אמו. על פי דבריו אין האיסור קשור לרגל מסוים. אולם עיון בפסוקים מגלה כי המבנה שלהם רומז לכך שהאיסור מתייחס לחג מסוים. מכיוון ששני המקורות מסֵפֶר שמות כמעט זהים אדגים זאת מהפסוקים שבפרשת משפטים:

שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.
וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה
וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'.

לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר.
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ
לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. (שמות כ"ג יד-יט)

הציווי "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" מופיע בסוף סדרה של ציוויים שנראים קשורים לשלושת הרגלים ומסודרים באופן שבו מופיע האזכור של הרגלים בפסוקים שלפניהם – על פי סדרם בלוח השנה. זוג הציוויים הראשון, "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" וְ"לֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" מתייחס לקורבן פסח. הציווי "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" מתייחס לחג הביכורים. על פי התבנית הזו, האיסור האחרון מתייחס לחג הסוכות שהוא החג האחרון בסדרת שלושת הרגלים.

האפשרות הזאת לכאורה מתבקשת, היות שלפיה יש התייחסות לכל אחד משלושת הרגלים שהוזכרו בפסוקים הקודמים. אולם היא בעייתית מכיוון שבעוד שני הציוויים הראשונים משתמשים במילים ובמושגים הקשורים באופן ברור לפסח ולחג הביכורים, לציווי השלישי – על גדי בחלב אמו – אין כל קשר לחג הסוכות.

אולם ניתן לקרוא את הפסוקים אחרת. הפסוק האחרון יכול להיקרא כיחידה אחת המתייחסת כולה לחג הביכורים: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ; לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". לפי זה, במקום שלושה ציוויים לשלושה רגלים נראה בפסוקים שני זוגות של ציוויים המתייחסים לפסח ולשבועות. הזוג הראשון: 1) "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" 2) "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר", מתייחס לפסח. הזוג השני: 1) "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" 2) "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", מתייחס לחג הביכורים. על פי קריאה זו, לחג הסוכות אין ציווי מיוחד.

היתרון של הקריאה הזו על האפשרות הראשונה הוא שעל פיה נוצרת הרמוניה פנימית במבנה הפסוקים כיוון שלכל אחד משני הרגלים הראשונים – פסח וחג הביכורים – מתייחסים שני ציוויים, בעוד שלפי האפשרות הקודמת פסח קשור לשני ציוויים אך כל אחד מהרגלים שאחריו קשור לציווי אחד בלבד. יתרה מזו, לפי הקריאה הזו בשני זוגות הציוויים ניתן להבין את הציוויים כמשלימים זה את זה. בציוויים על הפסח קובעת התורה את זמנו של החג, הנתחם בשני אירועים – זמן הקרבתו, בין הערביים, שהוא הזמן שבו נאסר לאכול חמץ ("לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי"), וסוף זמן אכילת הקורבן – הבוקר שלמחרת ("וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר"). באופן דומה יש להבין את הציוויים הנוגעים לחג הביכורים כמשלימים זה את זה. בתחילת הפסוק מצווה התורה להביא ביכורים ("רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ"), אולם בסופו היא מסייגת ומצווה "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".

אם נקבל קריאה זו, יהיה עלינו להסביר את הקשר שבין הבאת הביכורים לאיסור בישול גדי בחלב אמו. מדוע התורה מצאה לנכון להזכיר איסור זה דווקא בהקשר של הבאת הביכורים וכיצד מתקשר הדבר לציווי המוסרי הנובע מקדושתם של ישראל?

כדי לענות על השאלה עלינו להבין את ייחודו של חג הביכורים. ככלל, התורה אוסרת להקריב עם הקורבן חמץ, דבש ושׂאור:

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. (ויקרא ב' יא)

חמץ, שׂאור ודבש הפירות הם הצורות העשירות, הבשלות והמושלמות של הלחם ושל הפירות. עבור הקורבנות מבקשת התורה דווקא את הפשוט והראשוני. לכן נאפים הלחמים המלווים את הקורבנות כמצות ולא כחמץ. אך לכלל הזה יש יוצא מן הכלל. התורה מציינת שיש קורבן אחד שאותו מותר להביא בצורה העשירה של הלחם וזהו קורבן ראשית, כלומר מנחת הביכורים. קורבן זה מותר להביאו שׂאור ודבש (אם כי אסור להקריב אותו על המזבח). כך אומרת התורה:

...קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. (ויקרא ב' יב)

הסיבה להיתר להביא שׂאור ודבש וגם חמץ בחג הביכורים היא העובדה שחג הקציר הוא החג שבו האדם הישראלי מבטא את ההבנה שכל הטוב שיש לו בא מאת ה' ועל כך הוא מודה לו. בהקשר של הבעת תודה מותר וגם ראוי להביא לפני ה' את היבול העשיר, הבשל והמושלם, ולכן מותר להביא גם שׂאור ודבש. מאותה הסיבה, גם שתי הלחם המובאים בחג הביכורים ונחשבים חלק מהבאת הביכורים – נאפים חמץ:

מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'. (ויקרא כ"ג יז)

על פי אותו קו מחשבה, גם קורבן תודה, שכל מהותו היא תודה לה' על הטוב שהרעיף עלינו, מלווה באופן חריג בלחם חמץ:

עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. (ויקרא ז' יג)

כעת יכולים אנו להבין מדוע מזכירה התורה את הציווי "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" דווקא בחג הביכורים ולא בחגים אחרים. היה מקום לחשוב שכפי שמותר ואף רצוי להביא שׂאור ודבש בחג הביכורים, כך יהיה מותר ואולי אף רצוי להעשיר את קורבנות החג באמצעות בישולם בחלב ולא במים. שהרי גם החלב, כמו השׂאור והדבש, מבטא את העושר ואת השפע אשר נתן לנו ה'. כפי שהתורה שֹמה את המילים "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" פעמיים בפיו של מביא הביכורים המודה לה' על כל הטובה:

וְהָיָה כִי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא... וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ... הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. (דברים כ"ו א-טו)

אשר על כן באה התורה ומזהירה שגם בחג הביכורים, אף על פי שבאופן חריג מותר ואף ראוי להביא בו קורבנות עשירים הכוללים שׂאור ודבש, עומד בעינו האיסור המוסרי לבשל גדי בחלב אמו מתוקף הקדושה שהצטווו בה ישראל.

חז"ל המשיכו את הקו הרעיוני העולה מפשט הפסוקים והרחיבו את משמעותו של האיסור לכל בישול של בשר בחלב (תלמוד בבלי חולין, קיג ע"א). הרחבה זו של חז"ל מכוונת לעומק פשוטו של מקרא, שהרי גם אם אין מדובר בחלב האֵם של אותו בעל חיים שאיתו הוא מתבשל, עדיין מדובר בחלב אֵם שנועד להאכיל ולגדל, ולכן לא ראוי להשתמש בו על מנת לבשל בשר יונקים.

לאור זאת ניתן להבין מדוע בשר דגים איננו נכלל באיסור וכיצד יתכן שר' יוסי הגלילי מתיר לאכול בשר עוף בחלב (תלמוד בבלי חולין, קיג ע"א). היות שהדגים והעופות אינם יונקים, בישולם בחלב אינו פוגע בכבוד שהתורה נותנת לרגש האימהי של אותם בעלי חיים. חכמים, שחלקו על ר' יוסי הגלילי, רצו להרחיק את האדם מהעבירה ועל כן אסרו לאכול גם עוף בחלב, אולם גם הם מודים שאין בכך כל איסור מהתורה.