בסוף פרק מ"ד שבספר יחזקאל (פסוקים טו-לא) מופיעה סדרה של הלכות שהנביא יחזקאל מונה, שאותן יקיימו הכוהנים הלוויים בני צדוק לעתיד לבוא. בפסוק האחרון, שבו הלכה החותמת את הרשימה, נאמר:

כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים. (יחזקאל מ"ד לא)

בתלמוד הבבלי (שבת, יג ע"ב) מסופר:

ברם, זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא – נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשן.

אפשר שאחת הסתירות שאליהן נדרש חנניה בן חזקיה התייחסה לאיסור נבלה וטריפה החותם את פרק מ"ד. מדברי יחזקאל משתמע שאיסור נבלה וטריפה, כמו שאר ההלכות שקדמו לו, הוא ייחודי לכוהנים, בעוד שעל פי התורה איסור אכילת נבלה וטריפה נאמר לכל ישראל, כפי שמופיע בספר שמות: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כ"ב ל), ובספר דברים: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי" (דברים י"ד כא).

אך מה לנו כי נלין על יחזקאל? והלא מקרא מפורש הוא בספר ויקרא שאיסור זה נוגע לכוהנים בלבד:

אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן… נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ. (ויקרא כ"ב ד-ח)

כלומר, לא מדובר בחידוש המופיע לראשונה בספר יחזקאל. גם על פי האמור בספר ויקרא איסור אכילת נבלה וטריפה חל על הכוהנים בלבד.

זאת ועוד, לא רק שהאיסור לאכול נבלה וטריפה מופיע בספר ויקרא כציווי ייחודי לכוהנים, הוא אינו מוזכר כאשר מדברים על הנושא בהקשר רחב, שאינו מיוחד לכוהנים:

וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. (ויקרא י"א לט-מ)

מפסוקים אלו משתמע כי מי שייגע, יאכל או יישא נבלה – ייטמא, אולם אין איסור על עצם האכילה, כמו שאין איסור על הנגיעה והנשיאה.

נשים לב לכך שלא ניתן לומר כי התורה מתייחסת כאן רק לעניין הטומאה ומניחה כדבר מובן מאליו שיש איסור לאכול נבילה, מכיוון שלאורך כל הפרק התורה אינה מתעלמת מאיסורי האכילה, אלא להיפך. היא מדברת על איסורי אכילה ולא רק על טומאה הנובעת ממגע או משא. אכילת נבילה היא המקרה היחיד בפרק שבו התורה אומרת שהאכילה מטמאת כמו מגע ומשא ולא אומרת שעצם האכילה אסורה, ומכאן שאין בכך איסור.

אם כן, כיצד יש להבין את כוונת הפסוקים בספר ויקרא ובספר יחזקאל? האם אכן ניתן למצוא בהם היתר לישראלים לאכול נבלה וטריפה? ואם אכן כך הדבר, כיצד ההיתר עולה בקנה אחד עם אחת ההלכות הפשוטות והמפורסמות, שאיסור אכילת נבלה וטריפה נוגע לכל ישראל ולא רק לכוהנים, כפי שמופיע בספר דברים?

בתלמוד הבבלי (מנחות, מה ע"א) דנים האמוראים על הפסוק שהבאתי מספר יחזקאל. בעלי הסוגיה מתקשים: האם ניתן להסיק מן הפסוק האוסר על הכוהנים לאכול נבלה וטריפה כי לישראלים הדבר מותר? רבי יוחנן אינו מספק פתרון לקושי, אלא אומר: "פרשה זו – אליהו עתיד לדורשה". לעומתו, רבינא טוען כי הפסוק נועד ללמדנו את ההלכה הנוגעת לכוהנים: היה עולה על דעתנו שהואיל והותר לכוהנים לאכול עוף שצווארו נמלק, במסגרת עבודתם במקדש – דבר האסור לישראלים, המחויבים לשחוט אף את העוף – יוּתר לכוהנים לאכול גם נבלה וטריפה. על רקע זה בא הפסוק להשמיענו שלא כך הוא הדין, אלא גם לכוהנים נאסר לאכול נבלה וטריפה. כלומר, הפסוק ביחזקאל נאמר לא כדי להתיר אכילה זו לישראלים אלא כדי לשלול את האפשרות שהיא מותרת לכוהנים.

אך ההסבר של רבינא אינו חף מבעיות. ראשית, מליקה אמנם אינה שחיטה אך היא חלק בלתי נפרד מההליך של הקרבת העוף על גבי המזבח. החשש שמא נטעה לחשוב כי אם מותר לכוהנים לאכול עוף שנמלק לצורך קורבן יהיה מותר להם לאכול כל נבלה – אינו סביר. יתרה מזאת, ההסבר הזה יכול להבהיר רק מדוע נשנה איסור נבלה וטריפה לכוהנים כאשר מדובר בעוף (שהותר לכוהנים במליקה), אולם אין בכוחו לבאר מדוע בספר יחזקאל מוזכר איסור אכילת נבלה גם לגבי בהמה שאין כל היתר לאוכלהּ בלא שחיטה. זאת ועוד, אם נקבל את ההסבר הזה המסקנה תהיה שאלמלא נכתב הפסוק היה מותר לכוהנים לאכול נבלה, בעוד שלישראל היה הדבר אסור. אך לא מתקבל על הדעת שדינם של הכוהנים, שקדושתם יתרה על זו של ישראלים, יהיה קל יותר.

בפירושו לספר ויקרא (כ"ב ח), שולל ר' אברהם אבן עזרא את ההסבר של רבינא. לדעתו, כוונת הפסוק בספר ויקרא וגם זה שכתוב ביחזקאל אינה לאסור על הכוהנים לאכול נבילה וטריפה, שהרי הדבר נאסר ממילא לכל ישראל. כוונת הפסוק היא לאסור על כוהן שעבר על האיסור ואכל נבלה או טריפה, לשרת במקדש. באופן זה מסביר אבן עזרא קושי דומה בתחילת ויקרא פרק כ"א, שם נאמר על הכוהנים: "...לֹא יקרחה (יִקְרְחוּ) קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (פס' ה). מהפסוק משמע שאיסורי קורחה ושריטה חלים על הכוהנים בלבד, אך על פי ההלכה הם אסורים על כל ישראל, כפי שכתוב בספר דברים: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים י"ד א). על פי דרכו מתרץ אבן עזרא, שכוונת התורה היא שכוהן שעבר על איסור שריטה וקורחה (שנאמרו לכל ישראל) אינו רשאי לעבוד במקדש.

אולם הסברו של אבן עזרא אינו משכנע. אם התורה ביקשה לומר כי כוהן שעבר על האיסור ואכל נבלה ייטמא ולא יוכל לשרת בקודש היא לא הייתה אומרת שאסור לכוהן לאכול נבלה כדי שלא ייטמא ("נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ"; ויקרא כ"ב ח). היא הייתה אומרת במפורש שכוהן שאכל נבלה ונטמא (ובכך עבר על האיסור) לא יוכל לשרת (לדוגמה, כך היא הייתה מנסחת זאת: "כָּל אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל נְבֵלָה לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה' טָמֵא הוּא אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב"; על פי ויקרא כ"א כא). אם כן, עלינו לבחור בהסבר הפשוט שלפיו הפסוק "נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ" מזהיר את הכוהנים שלא לאכול נבלה (כדי שלא ייטמאו), ומכך משתמע שעל ישראלים, שלא הצטוו על הטומאה, לא נאסרה אכילת נבילה.

איסורים כוהניים

בבמדבר רבה (י' יא), מופיע מדרש נפלא, המדבר בשבח הנזיר:

"כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה'" וגו': בוא וראה שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה – מקדישין אותו מלמעלה. זה, לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה, אמר הקב"ה: הרי הוא חשוב לפָנַי ככוהן גדול. מה כוהן אסור ליטמא לכל המתים – אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים. מה בכוהן גדול כתיב "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו" (ויקרא כ"א יב) – אף בנזיר הוא אומר "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו' ז). מה בכוהן כתיב "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" (דברי הימים א כ"ג יג) – אף נזיר נקרא קדוש, שנאמר: "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'" (במדבר ו' ח).

המדרש עומד על מספר הקבלות בין הנזיר לבין הכוהן הגדול. האדם היחיד המוזהר בתורה מלהיטמא לאביו ולאימו מפאת קדושתו היתרה הוא הכוהן הגדול. מה אומרת התורה על אדם מישראל שמחליט ביוזמתו להתקדש ולהיות נזיר? על פי המדרש, התורה נוטלת את האיסור להיטמא לכל אדם, ובכלל זה אביו ואימו, איסור שבמהותו חל דווקא על הכוהן הגדול, ומחילה אותו על הנזיר הישראלי שהפליא לנדור נדר נזיר. מעתה, כיוון שגם את הנזיר הישראלי חייבה התורה באיסור זה, היא העלתה אותו למדרגת הכוהן הגדול.

אפשר שניתן להשתמש במודל של הרחבת מעגל האנשים שעליהם חל איסור מסוים, ולהסביר בעזרתו את הסתירות בתורה בנוגע לאיסורי אבלות (שריטה וקורחה) ואיסורי אכילת נבילה וטריפה. על פי הצעתי, האיסור על אכילת נבלה וטריפה וכן האיסורים על קורחה ושרט לנפש, הם איסורי קדושה כוהניים במהותם. זו הסיבה לכך שבמקומות שהאיסורים הללו מופיעים בספר ויקרא, המכונה גם תורת כוהנים, וגם בספר יחזקאל שהנבואות שנרשמו בו נאמרו מפי כוהן, הם מתייחסים רק לכוהנים. אולם בספר דברים ובספר שמות הרחיבה התורה את תחולתם של חלק מדיני הקדושה הכוהניים, ובפרט את איסורי אכילת נבלה וטריפה ואיסורי קורחה ושרט לנפש, לכלל ישראל. בכך ביטאה התורה את הרעיון שישראל יועדו להיות עם קדוש. את שורשיו של עיקרון זה נוטעת התורה כבר בפסוקי המבוא לאירוע המכונן של עם ישראל – מתן תורה. כך נאמר שם:

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. (שמות י"ט ו)

ואכן, אם נעיין במקורות האוסרים על ישראל אכילת נבלה וטריפה, קריחת קורחה ועשיית שׂרט על מת, ניווכח כי הנימוק היחיד לאיסורים הללו הוא הקדושה. כך בספר שמות, שם מדגישה התורה את משמעותו של האיסור כמחיל קדושה על אלה שהצטוו עליו:

וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ. (שמות כ"ב ל)

כך גם בספר דברים, שם מוזכר עניין הקדושה כנימוק לשני האיסורים – איסור התגודדות וקורחה למת ואיסור אכילת נבילה:

בָּנִים אַתֶּם לַה' א-לֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (דברים י"ד א-ב)
…
לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אלֹהֶיךָ… (דברים י"ד כא)

אם כן, איסור אכילת נבילה וטריפה ואיסורי ההתגודדות, השריטה והקורחה למת הם איסורי קדושה כוהניים במהותם, וככאלו הם מותרים לישראל. זאת הסיבה לכך שכאשר התורה בספר ויקרא ויחזקאל בן בוזי הכוהן בסיפרו, מדברים על אודות האיסורים הללו, הם מתייחסים לכוהנים בלבד. אך במקומות אחרים החילה התורה חלק מדיני הקדושה של הכוהנים על כלל ישראל. בכך ביטאה התורה את ממד הכהונה והקדושה של עם ישראל, שהוא כולו ממלכת כוהנים וגוי קדוש, וכך נפסקה ההלכה בישראל.