וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר

בפרק כ"ז של ספר בראשית מספרת התורה על המאבק סביב ברכות יצחק לבניו – הסיפור שבו רבקה תימרנה את יעקב להתחזות לעֵשו הבכור ולרמות את אביו על מנת לזכות בברכתו. מוקדם יותר, בחציו השני של פרק כ"ה מקדימה התורה את הרקע להשתלשלות האירועים בביתם של יצחק ורבקה. בין השאר היא מספרת על שני מפגשים בין יעקב לעֵשו הנוגעים למאבק על הבכורה.

הסיפור הראשון מספר על תקופת ההיריון של רבקה, שקדמה ללידת עֵשו ויעקב:

וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. (בראשית כ"ה כב-כג)

רבקה חשה תנועות רבות ולא רגילות בתוך בטנה וביקשה לקבל הסבר על התופעה ועל כן הלכה לדרוש את ה'. תשובת ה' לרבקה הייתה כי בבטנה יש תאומים הנאבקים זה בזה. התאומים הללו יהפכו לעמים, ובסופו של דבר הרב, כלומר הבכור, יעבוד את הצעיר.

הסיפור השני מספר על מכירת הבכורה תמורת נזיד עדשים:

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה. (בראשית כ"ה כט-לד)

עֵשו, שחזר רעב וצמא מן השדה, ביקש לאכול מהנזיד שהכין יעקב. יעקב ניצל את המצב והציע לעֵשו עסקה: נזיד תמורת בכורה. מתוך זלזול בבכורה הסכים עֵשו מיד ומכר את בכורתו תמורת נזיד העדשים.

הרושם הראשוני המתקבל מקריאת שני הסיפורים האלו הוא של תמיכה בזכותו של יעקב לקבל את ברכותיו של יצחק. בסיפור הראשון, טרם לידת הילדים, נאמר לרבקה בנבואה כי "רַב יַעֲבֹד צָעִיר", ועל כן ברכותיו של יצחק, ובכללן "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" – ראויות להינתן ליעקב. בסיפור השני מסופר כי עֵשו מכר את בכורתו ליעקב תוך שהוא בז לבכורה ועל כן גם אינו ראוי לה. למרות כל זאת, בחר יצחק בסופו של דבר לברך את עֵשו. מדוע? האם יצחק לא היה מודע לאירועים הללו או שמא ידע גם ידע אך למרות זאת בחר לברך דווקא את עֵשו? ואם ידע ובחר בכל זאת לברך דווקא את עֵשו, מה ההסבר לכך? כיצד יכול היה יצחק להתעלם ממה שאמר ה' לרבקה? כיצד יכול היה להתכחש למכירת הבכורה?

סיפור מכירת הבכורה אינו מעלה קושי גדול על ההתנהגות של יצחק. התורה אינה מציינת האם סיפר יעקב לאביו ולאמו על קניית הבכורה ועל כן לא ברור האם ידע יצחק על המכירה. מה שברור הוא שתוקפה של מכירת הבכורה מפוקפק. ראשית, משום שלא ברור האם בכלל ניתן לקנות בכורה. שנית, ניצול חולשתו של עֵשו בבואו מן השדה עייף על מנת לקנות את הבכורה הוא מעשה לא הגון ולכן גם אינו ראוי. ודאי שהנוהג כך אינו ראוי לברכה הרוחנית שאותה ביקש יעקב לקבל מיצחק. ולכן גם אם יעקב הרהיב עוז וטען בפני יצחק שהברכות מגיעות לו עקב המכירה, עובדה אשר לא מופיעה בתורה, יצחק יכול היה לענות בצדק שהוא אינו מכיר במכירה זו מהטעמים שהצגתי. זאת ועוד, יותר מאשר הסיפור מוכיח כי עֵשו בז לבכורה ואינו ראוי לה, הוא מלמד אותנו על אופיו הבעייתי של יעקב המתבטא בשמו, כפי שאמר עֵשו ליצחק לאחר שגילה כי רומה על ידי אחיו: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית כ"ז לה). בשלושת הפרקים הבאים אציג את המהפך ההדרגתי שחל ביעקב ואת השינוי בהתנהגות של יעקב כאשר הפך מיעקב לישראל.

מדוע לא סיפרה רבקה ליצחק?

אך מה בנוגע לנבואה שקיבלה רבקה – "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר"? כיצד זה התעלם יצחק מהנבואה ובחר לברך את עֵשו בניגוד גמור למה שנאמר בה?

האם ידע יצחק על הנבואה בזמן אמת? האם רבקה סיפרה ליצחק על הנבואה שקיבלה עוד טרם נולדו התאומים? התורה איננה מספרת לנו על כך דבר, אולם לא ניתן להסיק מכך שרבקה שמרה את הנבואה לעצמה. יתכן שרבקה סיפרה על כך ושהתורה לא פירטה זאת, כפי שלא פירטה שיחות אחרות שהתקיימו בין רבקה ליצחק. הרמב"ן מחזיק בדעה כי רבקה מעולם לא סיפרה ליצחק על הנבואה שקיבלה, שהרי לא יעלה על הדעת שיצחק ידע את הנבואה ובחר בכל זאת לברך את עֵשו:

ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר ה' לה, "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", כי איך היה יצחק עובר את פי ה', והיא לא תצלח? (רמב"ן, בראשית כ"ז ד)

בהמשך דבריו הרמב"ן נדרש לשאלה מדוע לא סיפרה רבקה ליצחק על הנבואה שקיבלה. לדבריו, מיד לאחר קבלת הנבואה היא לא סיפרה מכיוון שהלכה לדרוש את ה' מבלי לבקש את רשותו של יצחק, או לחילופין מכיוון שרבקה הניחה שיצחק בוודאי יודע על הנבואה שהרי הוא היה נביא גדול יותר מהנביא שאליו הלכה. מאוחר יותר, בזמן שרצה יצחק לברך את עֵשו לא סיפרה רבקה כי חששה שמאהבתו את עֵשו יבחר יצחק שלא לברך אף אחד מהילדים:

והנה מִתחילה לא הגידה לו, דרך מוסר וצניעות. כי "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" – שהלכה שלא ברשות יצחק. או אמרה: אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא, כי הוא גדול מן המגיד לי. ועתה (=בשעה שהעניק יצחק את הברכות) לא רצתה לאמר לו: כך הוגד לי מאת ה' טרם לידתי, כי אמרה: באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכול בידי שמים, והיא ידעה כי בסיבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה... (רמב"ן, שם)

אולם פירושו של הרמב"ן אינו משכנע. אמנם צודק הרמב"ן בכך שנראה כי היוזמה ללכת לדרוש את ה' הייתה של רבקה, שהרי התורה מייחסת את הפעולה לרבקה ואינה מזכירה את יצחק בהקשר הזה. אולם אין בסיס ורמז בכתובים לטענתו כי הליכה לדרוש את ה' היא דבר שיצחק היה מתנגד לו ולכן רבקה נאלצה להסתיר אותו. לכן קשה לקבל שרבקה לא סיפרה ליצחק את הנבואה המסעירה מיד לאחר ששמעה אותה, עוד בטרם נולדו התאומים ולפני שיצחק החל לאהוב את עֵשו. זאת ועוד, גם אם מלכתחילה לא רצתה רבקה לספר על הנבואה, מסיבה כזו או אחרת, מששמעה על כוונת יצחק לברך את עֵשו היה מצופה ממנה שתספר לו על דבר ה' שקיבלה עוד לפני לידת התאומים – ש"רַב יַעֲבֹד צָעִיר". ומדוע תניח רבקה, כפי שמציע הרמב"ן, שיצחק יחטא לרצון ה' ויבחר שלא לברך את יעקב?

אם כן, סביר יותר להניח שרבקה סיפרה ליצחק בשלב כלשהו על הנבואה שקיבלה. אך אם כך היה, כיצד זה המשיך יצחק בשלו ובחר לברך את עֵשו? או בלשונו של הרמב"ן: "איך היה יצחק עובר את פי ה', והיא לא תצלח?"

"וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ"

נראה שניתן להסביר את מה שנראה כהתעלמות של יצחק מהנבואה שניתנה לרבקה על פי פירושו של הרד"ק למילות הנבואה "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". זו לשונו:

"וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר": לא זכר עמהם מילת "את" שהיא מורה על הפָּעוּל, והנה הדבר מסופק ולא ביאר מי יעבוד את חברו, הרב את הצעיר או הצעיר את הרב. אלא שיש בו מעט ביאור, כי ברוב [המקרים] – הפועֵל הוא הראשון, אלא (=מלבד) בדברים שאין לספק בהם, כמו: "אֲבָנִים – שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב י"ד יט), "מַיִם – תִּבְעֶה אֵשׁ" (ישעיהו ס"ד א). והיה זה שלא התבאר העניין בנבואה הזאת, לפי שפעמים יעבוד הרב את הצעיר כמו שהיה בימי דוד, ופעמים יעבוד הצעיר את הרב כמו שהוא היום... (רד"ק, בראשית כ"ה כג)

הרד"ק עומד על כך שבמשפט "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" חסרה מילת היחס "את". כתוצאה מכך המשפט הזה ניתן לקריאה בשתי צורות: א) ואת הרב – יעבוד הצעיר. ב) ורב יעבוד את הצעיר. אמנם בדרך כלל במשפטים מסוג זה הנושא מופיע בתחילת המשפט ולכן הפירוש המסתבר יותר הוא השני: ורב יעבוד את הצעיר. אולם בכל זאת המשפט הנבואי הזה נשאר דו־משמעי באופן מכוון. הסיבה לכך היא כי לפעמים הרב יעבוד את הצעיר ולפעמים הצעיר יעבוד את הרב. לדוגמה, בימי דוד הרב עבד את הצעיר ובתקופת הגלות (שבה חי הרד"ק) הצעיר עבד את הרב. על פי הרד"ק, הנבואה שניתנה לרבקה לא קבעה את עליונותו של יעקב על פני עֵשו אחיו אלא את היחסים ביניהם. הנבואה קבעה שבין שתי האומות שייצאו מיעקב ומעֵשו יתקיים מאבק מתמיד – "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ". וכך נאמר במדרש:

"וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ": קיסרין וירושלים, אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן – אל תאמין; נתיישבו שתיהן – אל תאמין; חרבה קיסרי וישבה ירושלים – האמן: חרבה ירושלים וישבה קיסרי – האמן, שנאמר: "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" (יחזקאל כ"ו ב) – אם מלאה זו, חרבה זו. (ילקוט שמעוני, יחזקאל, רמז שס"ה)

אמנם המובן הפשוט של המשפט המסיים את הנבואה – "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" – הוא שהמאבק יוכרע באופן לא צפוי בכך שהבכור יעבוד את הצעיר. אולם המשפט הזה נוסח בכוונה באופן דו־משמעי כדי לומר שהמצב ההפוך, שהצעיר יעבוד את הבכור, אפשרי גם כן. על כן לא ניתן היה להכריע באמצעות הנבואה למי מגיעות הברכות אלא רק ללמוד על היחסים הלעומתיים שישררו בין הבנים. לכן יכול היה יצחק, מסיבותיו שלו, להחליט כי עֵשו הוא הראוי לבכורה, בעוד שרבקה מצידה סברה שיעקב הוא זה שאמור להתברך.

מהי נבואה?

פירושו של הרד"ק על הנבואה שניתנה לרבקה מבליט נקודה חשובה בהבנת המושג 'נבואה'. הרד"ק מראה לנו שלפעמים הנבואה אינה חוזָה אירוע מסוים או מצב מוגדר וחד־משמעי אלא מתארת מציאות עתידית שעשויה להיות מושפעת מהנסיבות המשתנות. במקרים האלה הנבואה קובעת את תנאי המשחק אבל לא קובעת את התוצאה. בדוגמה של יעקב ועֵשו הנבואה מצביעה על כך שהיחסים ביניהם יהיו יחסים של מאבק, אבל השאלה מי יגבר ומתי תלויה רבות במעשיהם של האחים. הרד"ק מלמד אותנו שיש והנבואה על העתיד לקרות היא בעצם נבואה על תנאי שתלויה במעשי האדם. כפי שאומרת התורה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ..." – יקרה כך (ויקרא כ"ו ג-יג); "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ..." – יקרה אחרת (ויקרא כ"ו יד ואילך).

על בסיס עמדתו של הרד"ק ניתן לפתח תפיסה שאינה רואה בנבואה פרקטיקה של הגדת עתידות מהסוג שבו היו משתמשים המעוננים והמכשפים – מעשים שאסרה עלינו התורה בציווי "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים י"ח יג) – אלא כלי חינוכי בעל משמעות ערכית ומוסרית. במילים אחרות, על פי תפיסה זו אין תפקידה של הנבואה לגלות לנו את העתיד על מנת לספק את היצר האנושי של הסקרנות, אלא לכוון אותנו לעשיית המעשים הראויים על ידי הבטחה לעתיד טוב אם נקיימם ולעונש אם נימנע מלקיימם.