אחד הסיפורים שמתארים את הערעור על מעמדו של משה כשלוחו הבלעדי של ה' הוא סיפור 'צרעת מרים' (במדבר י"ב א-טז). התורה מספרת על אֶחָיו של משה, מרים ואהרן שדיברו על אודות האישה הכושית אשר לקח משה וזלזלו בו בכך שהישוו את מעמדם כנביאים למעמדו של משה. בעקבות דברים אלו ה' קרא לשלושת האחים אל אוהל מועד, פנה אל אהרן ואל מרים והעמיד אותם על טעותם. עם סיום דבריו של ה' לקתה מרים בצרעת והורחקה בצו ה' אל מחוץ למחנה למשך שבעה ימים. התורה מספרת לנו כי העם לא נסע עד שמרים סיימה את תקופת ההרחקה ושבה למחנה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן. (במדבר י"ב יד-טז)

המקרה הזה מובא במשנה בתוך סדרה של דוגמאות מהתנ"ך של העיקרון "מידה כנגד מידה":

...מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר (שמות ב' ד) "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק", לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר, שנאמר (במדבר יב ט"ו) "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם..." (משנה סוטה, א' ט)

רש"י, בעקבות המשנה, מסביר כי הייתה זו מחווה של ה' למרים:

זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר (שמות ב' ד): "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק" וגו'. (רש"י, במדבר י"ב טו)

אכן, ראויה הייתה מרים לכבוד הזה. ואולם הפירוש הזה קשה. רש"י קובע כי המחווה הייתה של ה', בעוד שהפסוק, ואפילו המקור שעליו התבסס רש"י, מייחסים את המחווה לעם: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם". מדוע ייחס רש"י את הכבוד שקיבלה מרים לה' ולא לעם, כפי שמופיע בפסוק ובמשנה?

ככל הנראה, הסיבה לכך היא פרשייה שמופיעה מספר פרקים לפני הסיפור על מרים, שממנה משתמע שההחלטה מתי לנסוע ומתי לחנות הייתה נתונה באופן בלעדי בידי שמיים:

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר. כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה. וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ. עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה. (במדבר ט' טו-כג)

לאור העובדה שה' היה זה שהחליט מתי ייסע העם ומתי יחנה, מייחס רש"י את המחווה לה' ומסביר שפירוש הפסוק "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" הוא שהעם לא נסע מכיוון שה' חלק כבוד למרים ולא העלה את עננו מעל האוהל עד האסף מרים.

אלא שהסבר זה קשה, שהרי אם אכן הייתה זו מחווה של ה' ולא מחווה של העם למרים, היה על הכתוב לייחס את המחווה במפורש לה', ולומר: וְהֶעָנָן לֹא נַעֲלָה עַד הֵאָסֵף מִרְיָם, ולא כפי שכתוב: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם".

זה המקום להבהיר שעליית הענן המוזכרת בפרשתנו - "...וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (במדבר י"ב ט-י) – איננה קשורה לעליית הענן מעל האוהל המוזכרת בבמדבר ט', שהייתה סימן לבני ישראל שעליהם לנסוע. מדובר כאן בענן ה' שירד ועמד בפתח האוהל כדי לדבר עם משה, אהרן ומרים ("וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל"; פס' ה) וסר בכעס לאחר שה' סיים לדבר איתם.

אך לא רק הסרת הענן המוזכרת כאן איננה קשורה לעליית הענן של נסיעת בני ישראל במדבר אלא גם האוהל איננו אותו האוהל. האוהל המוזכר בפרק ט' בקשר למסע בני ישראל במדבר היה המשכן שהיה במרכז המחנה והיה גם מכונה בשמות 'האוהל', 'אוהל מועד' ו'משכן אוהל מועד'. ואילו האוהל המוזכר כאן הוא אוהל אחר, שנמצא מחוץ למחנה ושהבאים אליו היו צריכים לצאת מהמחנה. כך אכן מדגישה התורה פעמיים בסיפור שלנו:

וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. (במדבר י"ב ד-ה)

זה האוהל שנטה משה מחוץ למחנה לאחר חטא העגל, כפי שכתוב:

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. (שמות ל"ג ז-ט)

לאור ההנחה הסבירה ששני האוהלים – זה ששכן במרכז המחנה וזה שהיה מחוץ לו – לא התקיימו בו זמנית, ניתן לומר שהסיפור על צרעת מרים קרה עוד לפני שהוקם המשכן, בתקופה שאוהל מועד שנטה משה היה מחוץ למחנה. ממילא התיאור של תזמון הנסיעה ושל החנייה על פי הענן ששכן במרכז המחנה – אינו רלוונטי (ראו בהרחבה בפרק "אוהל ההתוועדות, הפרוכת ומזבח הקטורת)

אולם גם אם נניח כי התיאור של עליית הענן מעל המשכן וחנייתו כסימנים לנסיעה ולחניה של בני ישראל במדבר מספר את שאירע רק לאחר שהוקם המשכן, ואילו הסיפור שלנו מדבר על התקופה שקדמה לכך, עדיין מסתבר כי גם לפני הקמת המשכן התנהלה נסיעתם וחנייתם של בני ישראל על פי ה' ביד משה. כך היה ללא ספק בשעת היציאה ממצרים, בתמרון שביצעו בני ישראל בצו ה' כאשר חזרו אל פי החירות על מנת להתעות את פרעה (שמות י"ד א-ד; ראו גם בפרק "עיון בסיפור קריעת ים סוף"). כך גם היה במסע להר סיני, שם הוקם המשכן לאחר מתן תורה. גם אם הענן לא שכן על המשכן בזמן שהמשכן עוד לא היה קיים, עדיין עלייתו ומנוחתו יכלו לשמש סימן לבני ישראל שעליהם לצאת למסע או לחנות, כפי שנאמר כשיצאו ישראל ממצרים: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" (שמות י"ג כא). ואם הענן לא היה זה שהינחה את בני ישראל, סימן אחר או ציווי מפורש של ה' אל משה יכול היה לשמש למטרה זו. אם כך, חוזרת השאלה: מדוע הפסוק אומר כי היו אלו בני ישראל אשר לא נסעו עד האסף מרים אם מסעות בני ישראל במדבר היו על פי ה'?

התשובה היא שאכן, המחווה הייתה של העם ולא של ה'. אמנם ממסעות בני ישראל ומהפסוקים בפרק ט' המתארים על פי מה נסעו בני ישראל ועל פי מה הם חנו, מתקבל הרושם שהדברים היו נתונים באופן בלעדי בידי שמיים: "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ" (פס' יח); "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (פס' כ); "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (פס' כג). אולם אם נבחן את הפסוקים נראה כי קיים הבדל בין הנסיעה לחנייה.

כשמדובר בחנייה, בני ישראל היו חייבים לחנות בדיוק היכן ששכן הענן: "וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פס' יז). כמו כן, חניית הענן מנעה מבני ישראל להמשיך הלאה כל עוד שכן הענן על המשכן: "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ" (פס' יט). אולם שונה הדבר בנוגע לנסיעה. עליית הענן מעל המשכן רק התירה את הנסיעה אך לא חייבה שזו תיעשה באופן מיידי. ניתן לראות זאת מהפסוקים: "וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פס' יז). מכאן שרק לאחר עליית הענן יכלו בני ישראל לנסוע. בהתאם לכך מדגישה התורה בעיקר את ההימנעות של בני ישראל מלהמשיך במסעם לפני שהענן עלה: "... כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ" (פס' יח-יט); "... בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ" (פס' כב).

בצמוד לתיאור הענן המסמן את זמני החנייה והנסיעה כתובה 'פרשת החצוצרות'. הפרשה מתארת כיצד שימשו החצוצרות לתזמון של יציאת מחנה בני ישראל למסע:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת... וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם. (במדבר י' א-ו)

יתכן שניתן לראות בפרשת החצוצרות תמיכה לטענתי בדבר החופש שניתן לבני ישראל להחליט מתי לצאת. לפי זה לא מדובר בעניין טכני בלבד אלא בעניין מהותי יותר ביחס לנסיעת בני ישראל במדבר. כך כתב הרב פרופ' אליהו עסיס:

הענן אמנם סימן לעם את זמן תחילת המסע, אבל סדרי המסע ותזמון זמן היציאה של כל מחנה היו שמורים לגורם האנושי התוקע בחצוצרה (אליהו עסיס, "פרשת בהעלותך: קריאה למסע", 'מוסף שבת' ('מקור ראשון'), ט׳ בסיון ה׳תשע״ט (12/6/2019))

מה הסיבה להבדל בין היציאה למסע, שבה ניתנה לבני ישראל הזכות להחליט מתי לצאת, לבין החנייה, שהייתה בידי ה'?

בני ישראל היו במסע לקראת הכניסה לארץ ובמגמה של התקדמות לכיוונה. 'משמרת ה'' שאותה שמרו בני ישראל הייתה בעיקר ההימנעות שלהם מלהתקדם כאשר הענן האריך לשכון על האוהל או האילוץ להפסיק את מסעם ולחנות במקום שבו שכן הענן. בכך התבטא הציות של בני ישראל לצו ה' – בכבישת רצונם להתקדם כמה שיותר מהר לכיוון ארץ ישראל ולעצור במסע בגלל צו ה'. לעומת זאת, עזיבת מקום החניה לטובת המשך ההתקדמות תאמה את רצונם להתקדם. כמובן, בסופו של דבר גם עליית הענן חייבה את בני ישראל להמשיך במסע, אולם את העיתוי של הנסיעה הם יכלו לבחור ("וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"). זו הסיבה לכך שהתורה מייחסת לעם את המחווה שנעשתה לכבודה של מרים. למרות שהענן נעלה וה' סימן למשה ולבני ישראל כי עליהם להמשיך את המסע, העם בחר לכבד את מרים ולא להמשיך במסע עד לאחר תום שבעת ימי ההרחקה שלה.