השבת, ישראל והעמים

בסיום מעשה הבריאה מספרת לנו התורה על השבת הראשונה:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה
וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. (בראשית ב' א-ג)

על פי חשבונו של בעל "סדר עולם" חיכה הקב"ה 2,448 שנה, מבריאת העולם ועד מעמד הר סיני, עד אשר ציווה דווקא את בני ישראל על שמירת השבת, זכר למעשה בראשית:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. (שמות כ' ח-יא)

בחז"ל אפשר למצוא מאמרים שאף אוסרים בחומרה על גוי לשמור את השבת. לדוגמה, דרשתו של ריש לקיש:

אמר ריש לקיש: נוכרי ששבת – חייב מיתה, שנאמר: "וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". (תלמוד בבלי סנהדרין, נח ע"ב)

אולם העובדה שהשבת ניתנה דווקא לישראל אינה מובנת מאליה. מה ראה ה' לחכות זמן רב כל כך עד להתהוותו של עם ישראל כדי לצוות על השבת? זאת ועוד, מדוע השבת קשורה לישראל באופן מיוחד? הרי השבת חותמת את בריאת העולם כולו והיא גם קדמה לחלוקת האנושות לאומות שונות. אמנם נכון שגם מצוות רבות אחרות שניתנו לישראל מבוססות על אירועים היסטוריים, לדוגמה: ברית מילה, המצוות הקשורות ליציאת מצרים ואיסור אכילת גיד הנשה. אבל כל אותם אירועים היסטוריים קשורים באופן ייחודי לאבות האומה ולהיסטוריה של עם ישראל. לעומת זאת, השבת היא המצווה היחידה שניתנה לישראל אף על פי שהיא מבוססת על אירוע שאינו קשור באופן מיוחד לעם ישראל. ביטוי לכך שהשבת אינה עניינו המיוחד של עם ישראל ניתן לראות בקהילות של נוצרים "שומרי שבת" המונות מיליוני אנשים. עבור הנוצרים האלה, השבת היא מתנה שנתן האל לכלל האנושות בזמן הבריאה ועל כן הם ממשיכים לציין את יום המנוחה בשבת כפי שהיה מקובל בראשית הנצרות, ולא ביום ראשון כמקובל כיום.

אם כך, מדוע לא נקבעה השבת כיום מנוחה לאדם הראשון ולאנושות כולה, זכר למנוחתו של ה' בסיום מעשה הבריאה?

תשובה אפשרית לכך היא שה' בחר לתת מצוות רק לבני ישראל כי רק מאיתם יש לו דרישות. לכן רק אותם הוא ציווה לשמור את השבת. אולם התשובה הזאת אינה עומדת במבחן המציאות, שהרי עוד לפני שעם ישראל נוצר כבר העמיד ה' דרישות בפני בני האדם וקבע אותן כמצוות. ה' הניח את אדם וחוה בגן עדן וציווה עליהם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב' טו); הוא ציווה עליהם שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע (בראשית ב' יז); הוא ציווה על פרייה ורביה ומילוי הארץ (בראשית א' כח); והוא התיר להם לאכול רק מהצומח. בהמשך ה' התיר לבני נח לאכול בעלי חיים אך אסר עליהם להרוג זה את זה (בראשית ט' א-ז) וגם אחר כך הוא המשיך לצוות עליהם. קבוצת הציוויים הללו מכונה על ידינו "שבע מצוות בני נח".

זאת ועוד, גם אם ה' לא ציווה את האדם במפורש על שמירת השבת, היה ראוי שהאנושות תשמור את השבת כביטוי להכרה במעשה הבריאה וכחיקוי לדוגמה שנתן אלוהים של מנוחה לאחר שישה ימי עבודה. הסיבה לכך היא שלא תמיד הדרישות של ה' מהאנושות מנוסחות בציוויים מפורשים. לעיתים במקום ציווי מפורש נמצא רק ציפייה של ה' שבני האדם ינהגו בצורה מסוימת. לדוגמה, איננו שומעים שה' ציווה על קין והבל להקריב קורבנות, ואף על פי כן הם הבינו מדעתם שכך ראוי לעשות. כמו כן, לא ראינו שה' ציווה על בני האדם לנהוג בהגינות ובצניעות אולם כאשר בני האדם הירבו להרע עד אשר "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (בראשית ו' יג) – הוא הביא עליהם את מי המבול. כשהם התקבצו במקום אחד ובנו מגדל, הפיץ אותם ה' על פני כל הארץ. וכאשר הוא שמע את צעקת סדום ועמורה, ירד ה' לראות "הַכְּצַעֲקָתָהּ... עָשׂוּ כָּלָה" (בראשית י"ח כא). על כן היה אפשר לצפות שגם אם אדם הראשון לא צֻווה במפורש על השבת, הוא בכל זאת יבין מדעתו שכך ראוי לעשות, בעיקר לאור העובדה שבסופו של דבר ה' אכן ציווה על השבת. לא היה מופרך לצפות מהאדם שיבין שכאשר הוא נח ביום השבת הוא מכיר במעשה הבריאה, וכשהוא מקדש את השבת הוא מתעלה ומתחבר לאל ששבת מכל מלאכתו ביום השביעי. אילו כך היה קורה, השבת הייתה הופכת להיות אוניברסלית, נחלת האנושות כולה. אם כן, מדוע השבת ניתנה רק לישראל?

התשובה היא שאכן, על פי סיפור הבריאה כפי שהוא מופיע בספר בראשית, השבת היא בבסיסה אוניברסלית וניתנה לאנושות כולה.

השבוע

על פי סיפור הבריאה המופיע בספר בראשית, השבת היא יום המנוחה השבועי. שישה ימים אדם עובד לפרנסתו וביום השביעי הוא נח מעמל השבוע ואוגר כוח כדי להמשיך לעבוד. פסק הזמן לצורך המנוחה מעמל השבוע מאפשר גם את המפגש בין האדם לעצמו, למשפחתו ולקהילתו. בניגוד למחזורים הקיימים בטבע, כגון היום והלילה וכן החודש הירחי והשנה השמשית, מחזור שבעת הימים כפי שאנו מכירים אותו אינו מעוגן בתופעת טבע כלשהי אלא נובע מהסכמה אנושית. על פי האמור בספר בראשית, החיים על פי מחזור של שבעה ימים וקיומו של יום מנוחה שבועי מקבלים משמעות דתית כיוון שיש בהם הכרה בחידוש העולם על ידי בורא העולם בשבעה ימים.

בפירושו לתחילת ספר בראשית מסביר משה דוד קאסוטו כי השבת הייתה ידועה בעולם עוד לפני שניתנה לעם ישראל אולם הייתה לה משמעות אחרת. השבת שקדמה לשבת הישראלית הייתה קשורה לפולחן הירח בארבעת הרבעים של מחזור הלבנה ונחשבה יום של מזל רע. על פי קאסוטו, השבת הישראלית מציבה דגם מנוגד לרעיון השבת שקדם לה:

[...] לא יהיה יום השבת בישראל כשבת של עמי נכר; לא יהיה יום מילוי הלבנה ואף לא יום אחר תלוי במראות הלבנה וקשור מתוך כך בפולחן הלבנה, אלא יום השביעי [...] שביעי בסדר מתמיד, עצמאי ומשוחרר מכל קשר באותות השמים ומכל מושג אסטרולוגי; לא יום נועד לפולחן צבא השמים, אלא יום מקודש למי שברא את צבא השמים ואת העולם כולו [...] כזכר למעשה בראשית; לא יום של עינוי נפש ושל רוע מזל, אלא יום של ברכה [...] לא יום שכוונתו להניח את דעתה של האלוהות הכועסת, אלא יום של שביתה מהמלאכה האלוהית הראוי לשמש מופת לבני אדם, שעליהם מוטל להידבק במידותיו של האלוהים, והעלול לפיכך להיעשות יום של מנוחה לבני אדם היגעים והסובלים תחת עול העבודה הקשה, וגם לבעלי החיים [...] יום שישמש לפיכך זכר לשחרורם של בני ישראל מבית עבדים [...] (מ. ד. קאסוטו, מאדם עד נח, פירוש על סדר בראשית, עמ' 43)

גם ריה"ל ב"ספר הכוזרי" מניח ששבוע בן שבעה ימים היה ידוע עוד משחר האנושות. העובדה שבכל העולם נוהג שבוע של שבעה ימים ולא של עשרה ימים לדוגמה, משמשת אותו כדי להוכיח את אמיתות סיפור הבריאה:

אמר החבר: השמעת על אומה שחולקת בשבוע הידוע, שהתחלתו מיום ראשון והשלמתו בשבת? היתכן שישוו בזה אנשי הצין עם אנשי איי המערב מבלי התחלה והַקְהֵל והסכמה? (ריה"ל, ספר הכוזרי, א' נז)

ניתן ללכת בדרכם של קאסוטו ושל ריה"ל ולטעון שעל פי העולה מהצירוף של תיאורי השבת בספרים בראשית ושמות, החידוש בציווי על השבת הישראלית המופיע בספר שמות לא היה ביצירת שבוע של שבעה ימים וגם לא בקביעה של יום מנוחה שבועי. אלו היו קיימים בצורה כזו או אחרת גם לפני כן. החידוש היה בציווי האלוהי לבני ישראל "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ' ז), שמוסיף את ממד הקדושה ליום השבת, שהיה קיים עוד לפני הציווי.

חשוב להבהיר: התורה אינה ספר היסטוריה במובן המדעי של המילה. השאלה האם במציאות ההיסטורית הייתה קיימת שבת כיום מנוחה שבועי לפני לידתו של עם ישראל היא משנית. יתרה מזאת, אינני טוען כי מבחינה היסטורית השבת נהגה, בגרסה כזו או אחרת, בכל התרבויות שקדמו לעם ישראל. גם אינני טוען כי שבת כזו הייתה קשורה לסיפור הבריאה. טענות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הידע שלנו על ההיסטוריה ועל התרבות האנושית. טענתי היא שהסיפור המקראי על שביתת האל ביום השביעי לבריאה כפי שהוא מסופר בספר בראשית, יחד עם הציווי לבני ישראל בספר שמות לקדש את יום השבת (כלומר לקדש את מה שכבר היה קיים), מבוססים על תפיסה שלפיה הסיפור על הבריאה בשישה ימים ועל שביתתו של אלוהים ביום השביעי היה ידוע לכלל האנושות. במילים אחרות, כאשר הצטוו בני ישראל על השבת לאחר יציאת מצרים הם הבינו זאת כהוספת רובד של קדושה ליום השביעי של השבוע, מוסד שכבר היה קיים בצורה כזו או אחרת (גם אם בפועל מעטים היו אלו ששמרו את השבת לפני כן).

אם נקבל הנחה זו ניתן לומר כי ברובד הבסיסי שלה כְּיום מנוחה בסיומו של שבוע בן שבעה ימים, השבת ניתנה לאנושות כולה, זכר למעשה בראשית. ואולם, למרות שעל פי סיפור הבריאה שבספר בראשית השבת היא אוניברסלית ושייכת לכלל האנושות, לפי האמור בספר שמות, בפועל רק בני ישראל נצטווו לשמור את השבת. מדוע? מהו הדבר המייחד את עם ישראל שבזכותו הוא לבדו הצטווה על השבת?

השבת וישראל

השבת מורכבת מרבדים שונים. הרובד הראשון, זה שבו עסקתי עד כה, הוא עצם קיומו של השבוע – מחזור של שבעה ימים המסתיים ביום מנוחה ויש בו הכרה במעשה הבריאה. הרובד השני הוא ייחודי לישראל – רובד הברכה והקדושה של השבת עצמה שמופיעים בפסוק הבא:

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. (בראשית ב' ג)

אברהם יהושע הֶשֶל מסביר במסה "השבת", כי השבת מבטאת את קדושת הזמן והיא התוספת הייחודית של היהדות לתרבות האנושית. השבת היא "מקדש בזמן" שנוצר באמצעות שמירה על מערכת מסועפת של הלכות, ציוויים ואיסורים מטא־הלכתיים המעניקים לשבת את אופייה המיוחד. היא יוצרת "מעין עולם הבא" בתוך העולם הזה, יום של מנוחה בלב מרוצת החיים הגשמיים ופסק זמן להתעלות רוחנית ולהתחברות עם מקור היצירה והקדושה. על כן כדי לשמור את השבת יש לנהוג בקדושה, כלומר להיות קדושים.

האזכור הראשון של המושג 'קדושה' בתורה (במובן החיובי של המושג) קשור ליום השבת: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב' ג). האזכור השני שלו קשור לבני ישראל. ערב מעמד הר סיני, כאשר ה' עומד לכרות ברית עם בני ישראל, הוא אומר למשה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט ו). זוהי הדרישה שמופנית כלפי עם ישראל; זהו המוטיב המכונן של עם ישראל. לשם כך הוא קיים וזהו ייעודו, כפי שכתוב בספר ויקרא:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא י"ט א-ב)

רק עם ישראל, שמצוּוה להיות קדוש, יכול לשמור את השבת שהתקדשה על ידי הקב"ה בשחר הבריאה, ובכך למלא את ייעודו. על כן הציווי "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה' יא) הוא אות ברית דווקא בין ישראל לבין ה'.

"עם מקדשי שביעי"

ביטוי לרעיון שלפיו הייחודיות של השבת והקשר שלה לעם ישראל מתבטאים בקדושה שלה, מופיע בקטע מתפילת העמידה של שחרית לשבת. בקטע זה מתוארת השבת כמתנה שניתנה לעם ישראל ולא לאומות העולם:

וְלא נְתַתּו ה' אֱלהֵינוּ לְגויֵי הָאֲרָצות.
וְלא הִנְחַלְתּו מַלְכֵּנוּ לְעובְדֵי אֱלִילִים.
גַּם בִּמְנוּחָתו לא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים.
כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּו בְּאַהֲבָה.
לְזֶרַע יַעֲקב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ.
יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתָךְ שׁומְרֵי שַׁבָּת וְקורְאֵי עונֶג.
עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי.
כֻּלָּם יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבָךְ.
וְהַשְּׁבִיעִי רָצִיתָ בּו וְקִדַּשְׁתּו.
חֶמְדַּת יָמִים אותו קָרָאתָ.

המתנה הייחודית שנתן ה' לעם ישראל אינה יום מנוחה שבועי. זה – ניתן לאנושות כולה בסיום הבריאה. המתנה הייחודית שניתנה לישראל היא קדושת השבת. כך מסביר הרב יחיאל מיכל עפשטיין, בעל "ערוך השולחן":

שבת קודש הוא האות הגדול שבין הקב"ה ובין עמו ישראל, כמו שכתוב: "כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות ל"א יג).

כלומר: אף על גב (=אף על פי)

דְשַבָּת הוא זכר למעשה בראשית, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א יז), ולכן "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת וגו'", כדכתיב במעשה בראשית. ואם כן, הוא שייך לכל ברואי עולם, ואינה דומה למועדים, שהם זכר ליציאת מצרים, שאין לשארי האומות שייכות בזה, שהם לא יצאו ממצרים. אבל במעשה בראשית כולם נבראו.

מכל מקום

לא נתן הקב"ה קדושת השבת, רק (=אלא) לישראל בלבד. וזהו "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות ל"א יג), כלומר, שאתם קדושים אצלי, כדכתיב: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא י"ט ב), ולכן נתתי לכם קדושת השבת. והשבת וישראל הם תכלית הבריאה.

וזהו שאומרים: "וְלֹא נְתַתּוֹ וכו' לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ וכו'" (תפילת עמידה לשחרית של שבת), כלומר: אף שלכאורה יש שייכות לכולם בזה.

וזהו שאמרו בפרק קמא דשבת: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך אמור להם לישראל וכו'" (תלמוד בבלי שבת, י ע"ב). כלומר, אף שביכולת ליתנה לכל הברואים, ודו"ק.

(ערוך השולחן, אורח חיים, תחילת סימן רמ"ב)

בין ישראל לעמים

אף על פי שקדושת השבת היא אות וברית ייחודית בין ה' לעם ישראל, חובה עלינו לזכור שעל פי סיפור הבריאה, השבת המיוחדת לעם ישראל מתבססת באופן מהותי על הרובד הבסיסי האוניברסלי, השייך לכלל האנושות. רובד זה מתבטא בקיומו של שבוע שבו שישה ימי עבודה ויום מנוחה שבועי, שבוע אוניברסלי שהשבת הישראלית היא היום השביעי שלו. יתרה מזאת, ההכרה הכלל עולמית בשבוע של שבעה ימים, שעל פי המסורת נשמרה ברציפות מבריאת העולם ועד היום, היא זאת שמאפשרת לעם ישראל לשמור את השבת. בלעדיה היה כמעט בלתי אפשרי לשמור שבת. שערו בנפשכם מה היה קורה אילו השבוע העולמי היה של עשרה ימים כפי שניסו להנהיג בצרפת לאחר המהפכה הצרפתית, או אילו הייתה מתקבלת ההצעה להנהיג לוח שנה שבו תאריכים חלים תמיד באותו יום בשבוע, כמו לדוגמה "לוח השנה העולמי" שהוצע בארה"ב בשנות השלושים של המאה שעברה. על פי לוח זה, אחד בינואר יחול תמיד ביום ראשון, ובסוף כל שנה, מיד לאחר 30 בדצמבר שחל ביום שבת, יתווסף "יום עולמי" שאינו נמנה עם ימי השבוע. לוחות כאלו היו מקשים מאוד על שומרי השבת, כיוון ששבת בראשית, השבת המקורית, הייתה "זזה" עם השנים וחלה בימים שונים במהלך השבוע ולא הייתה מאפשרת קיום של יום מנוחה קבוע. בסופו של דבר האנושות דחתה ניסיונות אלו לשנות את מסגרת הזמן השבועית ובכך חזרה ואישררה את ההכרה במעשה הבריאה.

אם כן, ההסכמה הכלל אנושית על מחזור זמן של שבוע בן שבעה ימים היא הבסיס המאפשר לעם ישראל לשמור את השבת. אלמלא הכירו אומות העולם בשבעת ימי הבריאה לא יכלו ישראל לשמור את השבת. התובנה הזו שופכת אור על הבנת היחס שבין ישראל לעמים על פי התורה. אמנם בלעם אמר על ישראל "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג ט), ובכך הציג את עם ישראל כמנותק מאומות העולם. אולם לא כך רואה התורה את תפקידו של עם ישראל. כפי שהזכרתי, התורה קובעת כי ייעודו הוא להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט ו), שבט הכוהנים של העולם, ממש כפי שמתפקדים הכוהנים בתוך עם ישראל. על פי תפיסה זו, עם ישראל הוא חלק אינטגרלי של משפחת העמים ואינו מנותק ממנה. התפיסה הזאת באה לידי ביטוי בדימוי שבו משתמש ריה"ל ב"ספר הכוזרי" ליחס שבין ישראל לעמים: "ישראל באומות כַּלֵב באברים" (ספר הכוזרי, ב' לו). על פי ריה"ל, האנושות כולה נתפסת כאורגניזם אחד שבו עם ישראל ממלא את התפקיד המרכזי של הלב.

שמירת השבת לעתיד לבוא

הראיתי שעל פי ספר בראשית גם לאומות העולם יש קשר לשבת בכך שהם משמרים את הרובד הבסיסי שעליו מושתתת השבת הישראלית, הרובד של שבוע בן שבעה ימים עם יום המנוחה השבועי. זו היא הפלטפורמה המאפשרת את שמירת השבת הישראלית. לאור הבנה זו על מקומה של השבת עבור כלל האנושות, ניתן להבין טוב יותר את נבואתו של ישעיהו שמדברת על מציאות של קיום השבת גם בקרב אומות העולם. כיוון שגם לגויים יש קשר לשבת, לעתיד לבוא יוכלו הראויים מביניהם להצטרף לעם ישראל בשמירת השבת, כגויים שומרי שבת. כך אומר ישעיהו בנבואתו:

כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע. וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ.
כִי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. (ישעיהו נ"ו א-ז)

 ישעיהו פונה אל כלל האנושות, אל בני האדם באשר הם: "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ". הוא פונה אל אלו מהם השומרים את השבת ונמנעים מלחללה: "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע". בהמשך, בפסוקים ו-ז, מבטיח הנביא ל"בְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ" – אלה אשר נמנעים מלחלל את השבת ושומרים את בריתו, או כפי שהוא מכנה אותם, "כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי": "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".