השבת והמשכן

השבת והמשכן, ומאוחר יותר המקדש הקבוע שהחליף אותו, הם שני מוקדים של קדושה בעולמנו. המשכן מבטא את הקדושה השורה בממד של המקום. לעומת זאת, השבת נמצאת בממד הזמן וניתן לראות בה "מקדש בזמן", כפי שכינה אותה אברהם יהושע השל. היא יוצרת מציאות של "מעין עולם הבא" בתוך העולם הזה. יום של מנוחה בלב מרוצת החיים הגשמיים ופסק זמן להתעלות רוחנית ולהתחברות עם מקור היצירה והקדושה.

ניתן למצוא בתורה רמזים המצביעים על קשר בין השבת למשכן אבל גם התייחסות למקרים שבהם יש התנגשות בין שתי הקדושות. בפרק זה אֶבחן את המקרים שבהם קדושת המקום וקדושת הזמן נפגשות ומתחרות זו בזו, כיצד מצווה התורה לנהוג במקרים אלו ומהו ההיגיון הפנימי העומד מאחורי הנחיות אלו.

הקשרים בין השבת למשכן

הקשר הראשון בין השבת למשכן מתבטא בהקבלה הלשונית שקיימת בין סיפור בריאת העולם המסתיים ביום השבת לבין סיפור בניית המשכן. על ההקבלה הזו כבר עמד מרטין בובר (היא מובאת בספרה של נחמה ליבוביץ', "עיונים חדשים בספר שמות" עמ' 352-351). בובר מונה לא פחות משבע הקבלות בין הסיפורים, חלקן לשוניות וחלקן הקבלות של תוכן. ההקבלות בפסוקים מוצגות בטבלה הבאה:

הקשר השני עולה מסמיכות הפרשיות של השבת והמשכן. הציווי על מעשה המשכן, כליו ובגדי הכהונה משתרע על פני שישה פרקים בספר שמות (כ"ה א – ל"א יא). מיד לאחר מכן מופיעה האזהרה על השבת:

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. (שמות ל"א יג)

הדבר נשנה בסיפור הביצוע של מלאכת המשכן. שם מתואר כיצד סיפר משה לבני ישראל על הציווי וכיצד נעשו הדברים בפועל (שמות ל"ה ד – מ' לח). גם כאן מופיעה אזהרה בנוגע לשבת, אם כי הפעם היא מופיעה לפני הציווי על מלאכת המשכן:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. (שמות ל"ה א-ג)

חז"ל למדו מסמיכות הפרשיות הכפולה של המשכן והשבת כי בניית המשכן אסורה בשבת. בנוסף, הגדרת המלאכות האסורות בשבת נלמדה ממעשה המשכן, כפי ששנינו במסכת שבת:

אבות מלאכות ארבעים חסר אחד כנגד מי? אמר להו ר' חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן ... אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה הייתה במשכן. הם זרעו ואתם לא תזרעו, הם קצרו ואתם לא תקצרו… (תלמוד בבלי שבת, מט ע"ב)

הקושי הכפול

כאמור מלאכת בניית המשכן נאסרה בשבת. לעומת זאת, המלאכות הקשורות בעבודת המשכן דהיינו הקרבת הקורבנות, נעשו בשבת. הדבר מעלה שתי תמיהות:

מה הסיבה להבדל בין עבודת הקורבנות שהותרה בשבת לבין בניית המשכן שנאסרה בה?

כיצד יתכן שדווקא במשכן – המקום המקודש ביותר, השבת, לא נהגה והיום השביעי נראה בה כיום חול?

התמיהה הראשונה מופיעה במדרש ההלכה:

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה": למה נאמר? לפי שהוא אומר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ",
שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" – בשאר כל מלאכות חוץ ממלאכת המשכן?
במלאכת המשכן, ומה אני מקיים "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" – בשאר כל הימים חוץ מן השבת?

או אף בשבת?
והדין נותן: ומה אם עבודה שאינה באה אלא מכוח המכשירין הרי היא דוחה את השבת,
מכשירי עבודה שאין עבודה באה אלא מכוחן דין הוא שידחה את השבת.
כגון שניטלה קרנו של מזבח או שנפגמה הסכין, שומע אני יתקנם אף בשבת?
תלמוד לומר "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה" – בחול ולא בשבת.
(מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דשבתא, ויקהל, פרשה א)

המדרש שואל מכוח קל וחומר: אם עבודת המשכן, שאינה יכולה להתבצע אלא אם כן נבנה והוכשר המשכן, דוחה את השבת, עצם בניית המשכן והפעולות הנדרשות לצורך הבנייה לא דין הוא שידחו את השבת גם כן? תשובת המדרש היא שזוהי גזירת הכתוב – בניית המשכן אינה דוחה את השבת.

אמנם הכתוב בא והכריע כי בניית המשכן איננה דוחה את השבת. אך עדיין אנו מעוניינים לדעת מה הסיבה לכך. מה ההבדל בין בניית המשכן שאסורה בשבת, לעבודת המשכן, כלומר הקרבת הקורבנות, שמותרת בה?

"כל שזמנו קבוע דוחה את השבת"

שאלה זו נשאלה על ידי הרב ברוך עפשטיין בחיבורו "תורה תמימה". כך הוא השיב:

...וצריך לומר דשאני קורבנות דקבוע להם זמן ובביטולם מבטלין מצוות עשה, מה שאין כן בניין בית המקדש דלא קביע לה זמן ויום מוגבל. (תורה תמימה, שמות ל"ה ב)

הרב עפשטיין טוען כי יש להבחין בין דברים שיש להם זמן קבוע, שהם דוחים את השבת, לבין דברים שאין להם זמן מוגדר, שאינם דוחים את השבת. לעבודת בית המקדש, דהיינו לקורבנות, זמנים קבועים, ועל כן הם דוחים את השבת. לבניית המשכן אין זמן מוגדר ועל כן יש להפסיק את העבודה בשבת ולבנות אותו רק ביום חול. הדברים עולים בקנה אחד עם הכלל התלמודי "...אלא נקוט האי כללא בידך, כל שזמנו קבוע דוחה את השבת" (תלמוד בבלי יומא, נ ע"א).

בהלכה יש דוגמאות רבות לכלל הזה. לדוגמה, ברית המילה דוחה את השבת כאשר היא נעשית בזמנה, כלומר ביום השמיני ללידה. גם מצוות העומר, שתי הלחם (המנחה של חג השבועות), יום הכיפורים, קורבן פסח וקידוש החודש – כולן דוחות את השבת היות שיש להן זמן קבוע לעשייתן. לעומת זאת, מצוות שזמנן אינו קבוע אינן דוחות את השבת. לדוגמה, ברית מילה שנדחתה מכל סיבה שהיא וקורבנות שאין זמנם קבוע, כמו חטאת וקורבן תודה, אינם דוחים את השבת. אם כן, המלאכות שהותרו במשכן אינן שונות באופן מהותי מהמצוות הרבות שמניתי, כי אלה וגם אלה הותרו מכוח אותו עיקרון.

עדיין נותר קושי אחד שיש ליישבו. העיקרון המשותף לכל הדוגמאות שבהן השבת נדחית מפני המצוות הוא שהשבת חלה "במקרה" במועד של המצווה שדוחה אותה. כיוון שחייבים לקיים את המצווה במועדה וקרה שמועד זה חל בשבת, "בלית ברירה" נדחית השבת מפני המצווה. לדוגמה, יום המילה עשוי לחול ביום השבת. כשכך קורה, דוחה ברית המילה את השבת. כך גם כאשר הפסח חל בשבת, וכן בשאר המקרים. אולם לא כך הם פני הדברים בכל הקשור לעבודת המשכן. אמנם יש קורבנות אשר מועדם קבוע ורק כאשר הם חלים בשבת הם דוחים אותה. לדוגמה, קורבנות החגים, ואפילו עולת התמיד שזמנה בכל יום – דוחים את השבת. אך המצב שונה בכל הקשור לקורבנות מוספי השבת. במקרה הזה, ההתנגשות בין הקורבן לבין השבת הייתה ידועה מראש ולכן לא נוכל לומר כי אותו קורבן חל בשבת במקרה. כאן אין מדובר במצווה נפרדת ממצוות השבת שדוחה את השבת אלא התורה קבעה מראש כי חלק מקיומה של השבת במשכן ייעשה על ידי עשיית מלאכות שבמקום אחר הן אסורות בשבת. לכן לא מובן מדוע נקבע מראש כי קורבן זה ידחה את השבת.

לסיכום, ברור אפוא שבניית המשכן אינה דוחה את השבת היות שזמנה אינו קבוע. לא ברור מדוע התורה מצווה להקריב קרבן שבת, שהוא עצמו דוחה את השבת.

"כִּי אוֹת הִוא"

כיוון אחר לפתרון התמיהות שהעליתי ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא:

דתניא, רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? תלמוד לומר "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות י"ג טז) – מי שצריכין אות. יצאו שבתות וימים טובים, שגופן אות. (תלמוד בבלי מנחות, לו ע"ב)

אליבא דרבי עקיבא, אדם אינו מניח תפילין בשבתות ובימים טובים מכיוון שהתפילין הן 'אות'. היות שגם השבת נקראת 'אות', התפילין מיותרות ביום זה ואין בהן צורך. ניתן להמשיך את כיוון המחשבה הזה ולומר כי במשכן, ובעיקר בעבודת הקורבנות, מודגש הקשר בין ה' לבין ישראל באופן חזק כל כך עד שאין צורך בְּאות שבין בני ישראל לה' שאותו מבטאת השבת. אשר על כן, כמו שאין מניחים תפילין בשבת כך אין צורך בשמירת השבת בדברים שקשורים להקרבת הקורבנות במשכן.

"מלאכת מחשבת אסרה תורה"

פתרון נוסף לשאלה עולה מהגדרת המלאכות האסורות בשבת. לא כל מלאכה אסורה בשבת. התורה אסרה רק 'מלאכת מחשבת', כלומר מלאכה שנעשית מתוך מחשבה ולתכלית מסוימת. כתוצאה מכך, יש מרבותינו שאינם מחייבים על 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', כלומר מלאכה שנעשתה לצורך שונה ממטרתה המקורית. גם ה'מתעסק', כלומר אדם שעשה מלאכה בלי כוונה ומודעות לפעולתו, פטור, כי אין זו 'מלאכת מחשבת' שאותה אסרה התורה ("מתעסק בשבת פטור. מלאכת מחשבת אסרה תורה"; תלמוד בבלי כריתות, יט ע"ב). כמו כן, אין אדם מתחייב על מלאכה אלא אם כן יש בה תיקון. אם יש בה רק קלקול – אין חייבים עליה ("...וכל המקלקלין – פטורין"; משנה שבת, י"ג ג). חלק מהאחרונים, לדוגמה הרב ברוך עפשטיין בספרו "ערוך השולחן" (חלק אורח חיים, סימן רמ"ב, סעיף קטן כ), מסבירים כי גם הלכה זו נובעת מהכלל "מלאכת מחשבת אסרה תורה".

התכלית היא אחד הפרמטרים שמגדירים מלאכה כ'מלאכת מחשבת' האסורה בשבת. לפעולה אנושית יש בדרך כלל תכלית. ניתן לומר כי דברים הנעשים ללא תכלית בכלל או שהתכלית שלהם אינה עונה על צורך אנושי אינם נחשבים 'מלאכת מחשבת' שאותה אסרה התורה ועל כן הם אינם אסורים בשבת.

אם נקבל עיקרון זה נוכל ליישם אותו בכל הנוגע לעבודת הקורבנות. רוב המצוות בתורה מכוונות כלפי האדם, בין אם הן מצוות שבין אדם לחברו, בין אם הן בין אדם לסביבתו, ובין אם הן מצוות שנועדו לחנך את האדם או לציין את הברית שבין עם ישראל לה'. הדבר נכון אפילו במצוות שטעמן אינו ברור והן מוגדרות כחוקים, לדוגמה פרה אדומה, שמאפשרת לאדם להיטהר מטומאתו. לעומת זאת, קורבנות הציבור – התמידים והמוספים – נעשים כביכול עבור ה' בלבד ואין להם שום תכלית ומטרה אנושית. על כן אין בהקרבת הקורבנות 'מלאכת מחשבת' אנושית שאותה אסרה התורה ולכן הם מותרים בשבת.

ניתן אף להרחיב ולומר שלא רק עבודת הקורבנות אלא כל עבודה שנעשית בשטח בית המשכן במסגרת עבודת ה' מוגדרת ככזאת שנמצאת מחוץ להוויה האנושית. בשל כך המלאכות שנעשות במשכן במסגרת עבודת ה' אינן נחשבות מלאכות שאסורות בשבת. יתכן שזוהי כוונת דברי המדרש במכילתא:

"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ": שלא יהיו ישראל אומרים: הואיל ואנו מותרין לעשות מלאכה בבית המקדש נהא מותרין לעשות מלאכה בגבולין. תלמוד לומר "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" – לכם יהיה קודש ולמקום חול. (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דשבתא, ויקהל, פרשה א)

לעומת זאת, מלאכת בניית המשכן עצמה אמנם נעשית בגלל ציווי ה', אולם הבנייה עצמה אינה תכליתה הסופית של המלאכה. מטרת בניית המשכן היא לאפשר את עבודת ה' במקדש. מכיוון שהיא מכוונת אל מטרה שמעבר לה, יש בה רכיב של תכנון ומחשבה המכניס אותה לעולם המלאכות האנושי, ולכן אסור לעשותה בשבת.

"פיקוח נפש דוחה שבת"

יתכן שניתן להסביר באופן דומה את ההיתר ההלכתי לבצע פעולות האסורות בדרך כלל בשבת על מנת להציל אדם ממוות. על פי ההסבר שהצעתי, עבודת המשכן מותרת בשבת לא מכיוון שהערך של הקרבת הקורבנות עולה על הערך של שמירת השבת או מייתר אותו (על פי דרכו של רבי עקיבא), אלא מפני שאיסורי השבת אינם מתייחסים כלל לתחום של הקרבת הקורבנות בפרט ואולי גם לא לעבודת ה' הנעשית בשטח המשכן בכלל. זאת מכיוון שהמלאכות שנעשות במסגרת עבודת הקורבנות ושאר העבודות במשכן הן מחוץ להוויה האנושית וכל מהותן היא להיות מכוונות באופן בלעדי לה', ולכן הן אינן עונות על ההגדרה של 'מלאכת מחשבת' אנושית שאותה אסרה התורה. באופן דומה יש להבין את הכלל "פיקוח נפש דוחה שבת". אין להבין זאת כמצב של התנגשות בין שני ערכים שבו גובר הערך של חיי האדם על הערך של שמירת השבת (בלשון חכמים: "שבת דחויה אצל פיקוח נפש") אלא כעיקרון שעל פיו איסורי השבת אינם מתייחסים כלל למצב שבו קיומם עלול לגרום למוות. במקרה כזה פעולות ההצלה הן לא רק מותרות אלא בגדר מצווה גדולה (בלשון חכמים: "שבת הותרה אצל פיקוח נפש").

בכיוון הזה כתב הרמב"ם:

...כללו של דבר: שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי היא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן. כשעושים דברים אלו אין עושין אותן לא על ידי גויים ולא על ידי קטנים ולא על ידי עבדים ולא על ידי נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם... ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא י"ח ה) – ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור – עליהן הכתוב אומר: "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (יחזקאל כ' כה). (רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת, פרק ב', הלכה ב-ג)