הכיור

לכאורה הכיור הוא כלי רגיל, שלא היה שונה מכלי המשכן האחרים. אולם אם נעמיק בפסוקים נבחין כי הוא היה שונה משאר הכלים וקיפל בתוכו מספר בחינות. בפרק זה אסקור את התיאורים השונים של הכיור על מנת לעמוד על ייחודו ועל הבחינות הטמונות בו.

בפעם הראשונה שבה מתואר הכיור מצוין בפשטות ובקצרה כי הוא היה מיועד לרחיצה: "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה..." (שמות ל' יח). אולם מיד לאחר מכן באה הרחבה המפרשת את הכוונה שבמילה "לְרָחְצָה":

וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'. וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם. (שמות ל' יט-כא).

באופן דומה, גם בתיאור האחרון של כלי המשכן המתאר את הקמת המשכן על ידי משה מופיע תיאור תמציתי של מטרת הכיור, ואחריו הרחבה מפרשת. בתחילה נאמר כי שָׂמו בו מים לרחיצה, ללא הסבר מפורט: "וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה" (שמות מ' ל). אולם מיד לאחר מכן מופיע פסוק שהוא מעין מאמר מוסגר המפרש את הכוונה במילה "לְרָחְצָה":

וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. (שמות מ' לא-לב)

נשים לב לכך שבשונה מהתיאור של שאר הכלים, ההרחבות האלו אינן מתארות את הפעולה שנעשתה בכיור ביום הקמת המשכן אלא פעולה שהייתה נעשית בכיור באופן שגרתי, לאחר הקמת המשכן. האופי הייחודי של ההרחבות האלו מצביע על בחינה נפרדת בתיאור הכיור שממנו משתמע שמטרת הכיור הייתה לשמש את הכוהנים לרחיצת ידיהם ורגליהם.

האם הכיור היה אחד מכלי המשכן?

אם מטרתו של הכיור הייתה לשמש את הכוהנים אזי הוא שונה במהותו משאר הכלים. לא מדובר על כלי פולחן כמו יתר כלי המשכן כגון השולחן והמנורה המשרתים את ה', אלא על מתקן רחיצה עבור הכוהנים. מבחינה זו מזכיר הכיור את בגדי הכהונה, שגם הם היו מיועדים לכוהנים המשרתים במשכן. בתור שכזה, לא ברור מדוע הוא נכלל בכלי המשכן.

ואכן בין התיאורים של המשכן וכליו ישנם שניים שמהם משתמע שהכיור לא היה חלק מכלי המשכן. בתיאור הראשון, בציווי של ה' אל משה לבנות את המשכן (שמות כ"ה א – כ"ז ט), הכיור אינו מופיע כלל. מכך משתמע שהוא איננו חלק ממערך כלי המשכן. אמנם לאחר חמישה פרקים יש קטע השלמה שבו מופיע תיאור הכיור (שמות ל' יז-כא). בכל זאת אין להתעלם מהמשמעות שעולה מכך שהכיור נעדר מהתיאור הראשון של המשכן וכליו. הכיור הושמט לא רק מהתיאור הראשון. ברשימת החומרים שנתרמו למשכן (שמות ל"ח כד – ל"ט א) מוזכרת הנחושת והפריטים שנעשו ממנה (שמות ל"ח כט-לא), אך מקומו של הכיור העשוי נחושת נפקד. אם כן, גם מקריאה ברשימה זו מתקבל הרושם כי הכיור איננו אחד מכלי המשכן.

"בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת"

בתיאור עשיית הכיור מוזכר שהכיור היה תרומתן הייחודית של הנשים למלאכת המשכן:

וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (שמות ל"ח ח)

הכיור הוא הפריט היחיד שבמהלך התיאור של עשייתו צוינה התרומה הספציפית שממנה הוא נעשה. אמנם גם בנוגע לאבני החושן ולאבני המילואים ששימשו לאפוד ולחושן נאמר כי הן הובאו על ידי הנשיאים, אולם הדבר מוזכר ברשימת חומרי הגלם ולא בתיאור העשייה שלהם.

הנשים הצובאות מוזכרות גם במשכן שילה (שמואל א ב' כב). אזכור הנשים הצובאות, הן במשכן ששימש במדבר והן במשכן שילה, מעיד על המעורבות הניכרת של נשים בענייני המשכן. ואכן ניתן להיווכח שהנשים היו פעילות מאד במלאכת המשכן, כפי שמשתמע מפסוקים רבים. לדוגמה:

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'. (שמות ל"ה כב)

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים. (שמות ל"ה כה-כו)

כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'. (שמות ל"ה כט)

העובדה כי הכיור נעשה מתרומת הנשים הצובאות מזכירה לנו דברים נוספים שנתרמו למשכן באופן ייחודי. לדוגמה, ריקועי הפחים שנעשו ציפוי למזבח ממחתות הנחושת של אנשי עדת קרח (במדבר י"ז א-ה), או עגלות הצב של הנשיאים שנלקחו לשמש את הלוויים לנשיאת הכלים בזמן המסעות (במדבר ז' ב-ו). בשני המקרים האחרונים מדובר בפריטים אשר לכאורה, בתכנון הראשון, לא היו אמורים לשמש במשכן, ואילו לאחר מעשה, בדיעבד, נמצא להם שימוש. אם נקבל את ההשוואה של הכיור – שנעשה ממראות הנשים הצובאות – לעגלות הצב ולריקועי הפחים, נמצא שהכיור היה כלי שלא תוכנן מלכתחילה להיות במשכן אלא צורף אליו מאוחר יותר, ביוזמתן של אותן הנשים.

מיקומו של הכיור ומטרתו

בדרך כלל, התיאור של כלי המשכן מסודר לפי מיקומם של הכלים במשכן, מבפנים החוצה. תחילה מוזכר הארון, לאחר מכן השולחן, המנורה ושאר הכלים. הכיור שונה משאר הכלים גם בנקודה זו. בסדר הכתובים הוא מוזכר תמיד לאחר מזבח העולה, אף על פי שהוא עמד בין אוהל מועד ובין המזבח, כלומר פנימה מהמזבח. מדוע?

ההסבר לכך הוא שהמיקום של כל כלי מתואר תמיד באופן יחסי לכלי הקודם לו. לדוגמה, השולחן מונח מחוץ לפרוכת והמנורה נמצאת נוכח השולחן. הכיור שונה משאר הכלים במשכן כיוון שמיקומו מתייחס לשני עצמים במשכן ולא רק לאחד, כמו שקורה בשאר הכלים. עליו להיות ממוקם בין אוהל מועד ובין המזבח. היות שכך, הכיור יכול להיות מוזכר רק לאחר ששני אלו הוזכרו. לכן אף על פי שהוא היה ממוקם פנימה ממזבח העולה, מבחינת סדר הדברים הוא חייב להופיע אחריו.

אלא שעצם מיקומו של הכיור בין פתח אוהל מועד ובין המזבח תמוה. אילו מטרתו הייתה לשמש כלי לרחיצת הכוהנים היה עליו להיות ממוקם בכניסה לחצר המשכן או לכל הפחות ליד המזבח, בצד שפונה לפתח החצר ולא למשכן. מיקום כזה היה מאפשר לכוהנים לרחוץ את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אוהל מועד לפני שהם ניגשים אל המזבח. לא ברור מה הייתה התועלת במיקומו של הכיור פנימה יותר, בין המזבח לפתח אוהל מועד. זאת ועוד, לא ברור מדוע היה צורך לציין כי הכיור היה בין אוהל מועד לבין המזבח. מדוע לא יכלה התורה להסתפק באמירה שהכיור נמצא לפני פתח אוהל מועד, ורק אז להזכיר את מזבח העולה? כך היה ברור כי הכיור ממוקם בין פתח אוהל מועד למזבח.

אם נבחן את מטרתו של הכיור על פי האופן המיוחד שבו צוין מקומו, יש מקום להבין כי מטרתו של הכיור הייתה לשרת את מי ששוכן במשכן, כלומר את האל ולא את הכוהנים. על פי הסבר זה, הכיור היה ממוקם בין אוהל מועד – מקום שכינת האל – ובין המזבח, על מנת לשמש כיור רחצה לפני אכילת הקורבנות העולים על המזבח ואחרי אכילתם. ואל יהיה תמוה בעינינו שמטרת הכיור הייתה לרחיצה של ה', שהרי תבנית המשכן כולה הייתה בדמות בית שנעשה לאל. המשכן היה בית שבו כיסא והדום בדמות הארון והכרובים, שולחן ועליו לחם לאכול, מנורה להאיר ולכבוד ומזבח לאכילת הקורבנות. בתבנית כזאת יש מקום גם לכיור לרחיצה.

בתחילת הפרק הזכרתי שמטרת הכיור מוצגת בדרך של תיאור פשוט ואחריו הרחבה. בתיאור הפשוט נאמר כי הכיור מיועד לרחצה. רק לאחר מכן מגיעה ההרחבה שמדברת על תפקידו של הכיור ככלי לרחיצת ידיהם ורגליהם של הכוהנים. אם כן, ההבנה כי הכיור היה כלי שרת לאל ולא לכוהנים מסתדרת היטב עם הפסוקים המציינים בפשטות שמטרת הכיור היא "לְרָחְצָה". אמנם מיד לאחר מכן מופיעה פיסקה המתארת את ייעוד הכיור לרחיצת בני אהרן, המרחיבה ומפרשת את כוונת המילה "לְרָחְצָה". אולם הרחבה זו כתובה כפיסקה נפרדת, וככזאת יש להבין אותה כמתארת בחינה שונה בכיור.

שלוש הבחינות

הראיתי שבכמה תיאורים של המשכן הכיור כלל לא הוזכר וכך מתקבל מהם הרושם שהוא לא היה קיים. כמו כן הצבעתי על כך שמתיאור אחד משתמע שהכיור היה סוג של תרומה ספונטנית ולא מתוכננת של הנשים הצובאות. בנוסף הראיתי שמכמה תיאורים של הכיור ניתן להבין שהוא שימש ככיור רחצה של האל, לעומת תיאורים אחרים שעל פיהם הכיור שימש כלי רחצה לידיים ולרגליים של הכוהנים. נמצא כי בפסוקים כתובים שלושה תיאורים, או שלוש בחינות שונות של הכיור.

על פי התיאור הראשון כלל לא היה כיור במשכן. כך עולה מתיאורי המשכן שאינם מזכירים את הכיור. הסיבה לכך היא שכלי המשכן הם כלי שרת לאל וה' איננו זקוק לכיור רחצה.

על פי התיאור השני אכן היה כיור במשכן ומטרתו הייתה כמו זו של שאר הכלים – לשרת את ה' כך שיוכל לרחוץ לפני אכילת הקורבנות ואחרי האכילה. כך עולה מהפסוקים הקובעים בפשטות שיש לתת בכיור מים לרוחצה, ללא פירוט עבור מי מיועדים המים האלה. על פי תיאור זה הכיור היה ממוקם במקום שהלם את מטרתו – בין אוהל מועד, מקום שכינתו של ה', לבין המזבח הנמצא מחוץ למשכן. על פי בחינה זו, הכיור לא היה שונה משאר הכלים שהיו במשכן, כמו השולחן והמנורה, שכולם שירתו את האל באופן ישיר.

התיאור השלישי הוא תיאור ממוצע בין שני התיאורים הקודמים, החולקים ביניהם בשאלה האם הכיור היה כלי במשכן. על פי התיאור השלישי הכיור איננו כשאר כלי המשכן ולא תוכנן מלכתחילה להיות כזה אלא הוקדש למשכן באופן ספונטני על ידי הנשים הצובאות על פתח אוהל מועד. לאחר שנתרם, שימש הכיור לרחיצת ידי הכוהנים ורגליהם, בדומה לעגלות הצב שתרמו הנשיאים אשר שימשו לנשיאת כלי המשכן. תיאור זה מקיים בפועל את שתי הבחינות. מצד אחד לא מדובר בכיור המשרת ישירות את ה' אלא את הכוהנים ובכך הוא מבטא את הבחינה הטוענת שלא היה במשכן כיור ששימש את ה'. מצד שני, בסופו של דבר אכן היה כיור במשכן, ובכך מתקיימת הבחינה השנייה, שהרי גם כלי שמשמש את הכוהנים לרחיצה על מנת שיוכלו לשרת את ה' יכול להיחשב כלי קודש המשרת את ה', לפחות בעקיפין.

שלוש הבחינות של הכיור מבטאות אפוא את המתח הקיים בין שתי מגמות מנוגדות: מגמה אחת שאינה נרתעת מתיאור שכולל בית וכלים פיזיים, ואפילו כיור רחצה, למי שאמר והיה העולם; ומגמה שנייה המתקשה להכיל את הסמליות הזו כאשר מדובר בצרכים גופניים כמו רחיצה. נראה שקל לנו לקבל שולחן ומנורה ככלים במשכן וקשה לנו יותר לייחס לאל את הצורך לנקות את עצמו.

הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מסביר כי הציוויים על מעשי הקורבנות היו פתרון של פשרה שהתאים לתקופה שבה הפולחן "לא היה אלא להקריב מיני בעלי חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות ולהשתחוות להן ולהקטיר קטורת לפניהן". לא היה ניתן לצוות על הביטול המוחלט של צורות העבודה האלו כפי שהיה ראוי לעשות, "כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת ולקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו". הרמב"ם מוסיף ואומר שהדבר היה שקול "כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשה כלל". (הציטוטים מתוך: רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג פרק לב, מהדורת שוורץ)

בחסד ה' זכינו לכך שבתקופתנו המגמה של התורה כפי שהסביר אותה הרמב"ם כבשה את הלבבות. העולם המערבי התקדם ועבודת הקורבנות אינה הדרך המקובלת לעבודת ה'. על כן יש להניח שאם הציווי על בניית המשכן היה נאמר בימינו הוא היה בעל אופי מופשט הרבה יותר. מן הסתם היו בו, כמו בכל בית כנסת, ארון ומנורה וכיור לכוהנים, אך לא היו בו שולחן ומזבחות. זאת מכיוון שהציבור בימינו כבר לא רואה אותם מתאימים לעבודת ה', אלא להפך – הוא היה מתקשה לקבל את קיומם של חפצים כאלו במשכן. אפילו ריח הקטורת, ששייך לחוש מעודן וגבוה יחסית ועל כן הוא לכאורה רוחני יותר, מעלה בעיני רבים תחושה של דחייה ממידת ההגשמה שאופיינית לפולחנים שיש בהם עדיין שרידים של עבודה זרה כמו דתות המזרח או הנצרות. הדבר מזכיר את מעמדה של המצבה, שבזמן האבות הייתה אהובה, כפי שלומדים מכך שיעקב הקים מצבה (בראשית כ"ח יח), ואילו בזמן מתן תורה היא הפכה לשנואה, שנאמר: "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים מ"ג טז).

מעניין למצוא את המתח הזה כבר בתורה, בבחינות השונות של הכיור. הבחינה הראשונה, זו השוללת את קיומו של הכיור במשכן, מצביעה במובלע על הבעייתיות שבעצם קיומם של שאר הכלים כגון השולחן והמזבח. בחינה זו זורעת את הזרעים לשאיפה להפשטה בעבודת ה' ולהתרחקות מביטויים וממעשים מגשימים, גם אם הם רק סמליים.