לאחר שמשה ואהרן אספו את כל זקני ישראל וסיפרו להם את כל דברי ה' הם באו אל פרעה וביקשו ממנו לצאת ממצרים אל המדבר, מרחק של שלושה ימי הליכה, ושם לחוג לה':

...כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינו פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. (שמות ה' א-ג)

בהמשך, לאחר מכת הערוב, דחה משה את הצעתו של פרעה כי בני ישראל יזבחו בארץ מצרים, ודרש: "דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר" (שמות ח' כג).

סמוך ליציאה עצמה ביקש ה' ממשה:

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. (שמות י"א ב)

ברצוני להתמקד בשני עניינים אלו: הדרישה ללכת "דרך שלושת ימים" ושאילת הכלים. שניהם מעוררים שאלות בנוגע לתפקידם וייעודם. לכאורה אין ביניהם כל קשר אך בעיון מעמיק יותר נראה שיש להם מן המשותף.

בנוגע לבקשה "דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר" נשאלת השאלה, מה היו בני ישראל עושים לוּ הסכים פרעה לדרישה המינימלית הזאת? האם הם היו עומדים בדיבורם וחוזרים למצרים לאחר שלושה ימים או שמא היו מנצלים את הסכמתו של פרעה, גונבים את ליבו וממשיכים במסעם אל ארץ כנען? מדוע לא ביקשו משה ואהרן לצאת ממצרים לצמיתות? האם לאחר המכות הקשות שקיבל היה מסרב פרעה לשחרר את בני ישראל גם ללא תחבולות?

שאלות דומות עולות בנוגע לשאילת הכלים. פעולה זו אמנם נועדה לקיים את ההבטחה של ה' לאברהם בברית בין הבתרים שזרעו ייצא ברכוש גדול. היא גם עולה בקנה אחד עם הציווי שמחייב לתת מענק לעבד אשר מסיים את תקופת עבדותו (דברים ט"ו יג-טו). על פי עיקרון זה, גם לבני ישראל הגיע לקבל מהמצרים מענק על תקופת העבדות הארוכה. למרות כל זאת לא ברור לשם מה היה צורך לנקוט במעשה הרמייה של הבקשה ללכת רק לשלושה ימים. גם אם לצד החלש יש הצדקה לנקוט בתכסיסים על מנת להשיג את המגיע לו, לא ברור מה הצורך בכך במהלך יציאת מצרים שבה עם ישראל הוא הצד החזק, כי את מלחמתו עושה ה' באמצעות ידו החזקה, אותותיו ומופתיו.

קריעת ים סוף

התשובה לשאלות הללו טמונה בהמשך הסיפור של יציאת מצרים, בנקודת השיא של קריעת ים סוף. קריאה שטחית של סיפור קריעת ים סוף מעלה את הרושם כאילו הציל ה' את ישראל מהמצרים שרדפו אחריהם בכך שטיבע את המצרים בים. אך בהסתכלות מעמיקה יותר ניתן לראות שלא כך היו פני הדברים. ראשית, מהפסוקים הקודמים לקריעת ים סוף משתמע כי כל הסיטואציה הייתה מבוימת:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן. (שמות י"ד א-ד)

ה' ביקש ממשה לתמרן את העם בצורה שתַטעה את פרעה לחשוב שבני ישראל איבדו את דרכם במדבר. בנוסף, ה' מבטיח לחזק את ליבו של פרעה כדי שירדוף אחרי בני ישראל ואז יוכל ה' להיכבד בו ובכל חילו. אלמלא תימרנו בני ישראל את עצמם לדרך ללא מוצא הם היו יוצאים ממצרים ללא הַפרעה. כלומר, מדובר כאן בהצבת פיתיון ובמארב מתוכנן למצרים ולא בהצלה ממצב מסוכן שאליו נקלעו בני ישראל בעל כורחם.

שנית, יש לשים לב לכך שגם לאחר שפרעה כבר רדף אחרי בני ישראל, הים נסגר על המצרים כאשר הללו היו במנוסה מפני המהומה הגדולה ובדרכם חזרה למצרים ולכן כבר לא סיכנו את בני ישראל, כפי שעולה במפורש מן הפסוקים (ראו על כך בהרחבה בפרק "עיון בקריעת ים סוף"):

וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ... (שמות י"ד כד-כז)

המסקנה מכך היא שקריעת ים סוף ובעיקר הטבעת חיל פרעה בים לא נועדה להציל את בני ישראל מהמצרים אלא להעניש אותם על מאות שנים של שעבוד אכזרי במצרים.

ברצוני לטעון שהבקשה לצאת דווקא לשלושה ימים בשילוב עם שאילת הכלים נועדו מלכתחילה למשוך את פרעה ואת המצרים לרדוף אחרי בני ישראל, כדי להביא אותם אל סופם במצולות ים סוף. על פי פשוטו של מקרא (ובניגוד למה שרבים טועים לחשוב), הסכמתו של פרעה לשלח את בני ישראל ממצרים לאחר מכת בכורות הייתה רק לשלושה ימים ולצורך עבודת ה' במדבר, כפי שביקשו משה ואהרן לכל אורך הדרך:

וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. (שמות י"ב לא-לב)

נשים לב למילה "כְּדַבֶּרְכֶם" וכן למילים "כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם". פרעה נענה לבקשה המקורית של משה לצאת לשלושה ימים. בשונה מהפעמים הקודמות שבהן ניסה למנוע את היציאה והציע שרק הגברים ייצאו, לאחר מכת בכורות הסכים פרעה לאפשר לכולם ללכת אבל לפי התנאים של הבקשה המקורית, כלומר לשלושה ימים בלבד. שהרי עד כמה שהדבר מפתיע, משה מעולם לא ביקש מפרעה לשחרר את ישראל לצמיתות. כך גם יש להבין את הפסוק שמופיע בהמשך – "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (שמות י"ד ה). לכאורה המילים "כִּי בָרַח הָעָם" אינן במקומן. כיוון שפרעה הסכים לשלח את בני ישראל כיצד ניתן לדבר על בריחה? התשובה היא שהעם נתפס כבורח מכיוון שלא חזר למצרים כפי שסוכם. כך בדיוק מסביר ראב"ע:

...והוא שפרעה חשב על דבר משה "דרך שלושת ימים", שיילכו וישובו אל מצרים. (ראב"ע, הפירוש הקצר, שמות י"א ד)

בהמשך מסביר ראב"ע מדוע משה ואהרן ביקשו לצאת רק לשלושה ימים:

...ואשר נראה לי, שהיה זה הדבר בעבור שני דברים. האחד שיתנו להם כלי כסף וזהב. ואילו ידעו שלא ישובו, לא היו נותנים. והדבר השני, שיטבע פרעה וחילו. כי אילו היו הולכים ברשותו, ואין בלבו שישובו, לא רדף אחריהם. והעד: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם". (שם)

במילים אחרות, הבקשה לצאת רק לשלושה ימים ולא לצמיתות הייתה מכוונת לגרום לפרעה לרדוף אחרי בני ישראל, כדי שיקבל את עונשו על ים סוף.

באופן דומה יש להסביר את עניין "שאילת" הכלים. כמובן, לבני ישראל הגיעה "הענקה", תשלום על כל אותן שנות עבדות במצרים, אך אלו יכלו להילקח מהמצרים בכוח ולא בתחבולה. הסיבה לכך שבני ישראל הצטוו לשאול את הכלים ולא לקחתם הייתה כדי לגרור את בני העם המצרי להסכים להצטרף לפרעה ולרדוף אחרי בני ישראל. כך מסביר חזקוני:

"וישאלו איש": מה שקיים הקב"ה "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו יד), בעניין שאלה ולא בעניין מתנה, כדי שיהיו מצריים להוטים לרדוף אחריהם. (חזקוני, שמות י"א ב)

כלומר, משה ביקש בכוונה שהכלים יושאלו ולא יינתנו במתנה, כדי שהמצרים יהיו להוטים להשיב אותם לעצמם.

בכיוון הזה הולך גם ספורנו, שמסביר מדוע היה צורך להפציר בבני ישראל לשאול כלים מהמצרים, כפי שמלמד השימוש במילת הבקשה "נא" (שמות י"א ב, מצוטט בתחילת הפרק). תשובתו היא שבני ישראל, שידעו כי אין בכוונתם לחזור, חששו שמא הכלים השאולים ידרבנו את המצרים לרדוף אחריהם ולכן לא שׂשו לבקש אותם, אך ה' הבטיח שֶאַל להם לדאוג כי זהו חלק מהתוכנית שתוביל לתשועתם.

רש"י מסכם את הדברים שגרמו למצרים לרדוף אחרי בני ישראל – העובדה שבני ישראל לא עמדו בסיכום לחזור לאחר שלשה ימים והכלים השאולים שהיו בידי ישראל:

...איקטורין (=מתחזים, מרגלים) שלח עימהם וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים באו והגידו לפרעה … ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ" ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום. (רש"י, שמות י"ד ה)

הטעיית בני ישראל

אולם מסתבר כי ההונאה של "דרך שלשת ימים" ושל שאילת הכלים, ואולי גם התמרון של בני ישראל שֶבּוֹ הם שבו וחנו על פי החירות מול הים, לא הונו רק את המצרים אלא היו מכוונים גם להסתיר מבני ישראל את מה שעומד לקרות. כאשר נשלחו משה ואהרן להוציא את בני ישראל ממצרים הם נצטוו לדבר עם שני גורמים, עם בני ישראל ועם פרעה מלך מצרים, כפי שכתוב:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ו' יג)

משה ואהרן פנו בתחילה לבני ישראל, ואכן בתחילת הדרך האמין העם לדבריהם כי ה' פקד אותם (שמות ד' כט-לא) אולם בהמשך, כאשר משה ניסה לשכנע אותם, הוא נתקל בקושי: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו' ט). הקושי היה גדול עד כדי כך שמשה התייאש מהשליחות ולא ראה טעם להמשיך ולפנות אל פרעה כאשר הוא אינו מצליח לשכנע אפילו את בני ישראל. בלשונו של משה: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה" (שמות ו' יב). אולם למרות כישלונו בזירה הפנימית המשיך משה ופנה גם אל פרעה. בקשתו של משה מפרעה רק החמירה את המצב מכיוון שפרעה הכביד את השעבוד בכך שמנע מבני ישראל תבן. שוב נתקל משה בהתנגדות מבית למהלכיו, והפעם מצד שוטרי בני ישראל:

וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ. (שמות ה' כ)

ההתנגדות של בני ישראל ליציאה לא הוסרה עם היציאה ממצרים אלא נמשכה לאורך כל שנות הנדודים במדבר, ואולי אף מעבר לכך. כאשר הבחינו בני ישראל בַּמצרִים שרדפו אחריהם על ים סוף, הם אמרו אל משה:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. (שמות י"ד יא-יב)

רק עבר חודש מאז היציאה ממצרים ובני ישראל התלוננו על התנאים הקשים והרעב במדבר והביעו את העדפתם להישאר במצרים:

וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. (שמות ט"ז ב-ג)

בהמשך, בעקבות הצמא הגדול ברפידים, שוב התלוננו בני ישראל על כך שהוציאו אותם בעל כורחם ממצרים:

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. (שמות י"ז ג)

בספר במדבר מסופר על תלונות בני ישראל בקברות התאווה ועל הגעגוע למצרים:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. (במדבר י"א ד-ו)

בעקבות חטא המרגלים לא הסתפקו בני ישראל בתלונה על כך שהוציאו אותם ממצרים אלא אף הצהירו על כוונתם לחזור לשם:

וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. (במדבר י"ד ב-ד)

אפילו שנים רבות לאחר מכן, כאשר סובבו את ארץ אדום כעונש על חטא המרגלים, שָבו בני ישראל והתלוננו על התנאים במדבר ועל כך שמשה העלה אותם מארץ מצרים:

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. (במדבר כ"א ה)

החשש מכך שבני ישראל יבחרו לחזור למצרים היה כה מוחשי עד כי בציווי על המלוכה שבספר דברים, אחד התנאים הוא שהמלך לא ירבה לו סוסים על מנת שלא יגרום לכך שבני ישראל יחזרו למצרים:

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. (דברים י"ז טז)

גם מיד לאחר היציאה הכתוב מדגיש כי אלוהים לא נחה את העם דרך ארץ פלישתים למרות שזו הייתה הדרך הקצרה לארץ כנען מהחשש שהעם יתחרט על היציאה שמובילה למלחמה על כיבוש הארץ וישוב למצרים (שמות י"ג א).

כאמור, כדי להוציא את בני ישראל ממצרים היה על משה ואהרן לשכנע גם את בני ישראל וגם את פרעה מלך מצרים. ראינו כי מעשי ההונאה שבהם נקט משה בצו ה', כמו הבקשה לצאת לשלושה ימים ושאילת הכלים, לא נועדו לרמות את פרעה כדי שיסכים לכך שבני ישראל ייצאו ממצרים. לכך נועדו המכות החזקות שניתכו עליו, ובעיקר המכה הקשה מכולן, מכת בכורות, שבעקבותיה גֵרֵש פרעה את העם. במקרה של פרעה מעשי ההונאה נועדו למשוך את פרעה אל תבוסתו הסופית. אולם במקביל, המעשים האלו הם שאיפשרו להוציא את בני ישראל ממצרים בכך שהם היטעו את בני ישראל עצמם לחשוב כי בכוונתם לחזור. אילו היה משה משתף את בני ישראל בסוד העניין שאין בכוונתו לחזור לאחר שלושה ימים, היה חשש ממשי שבני ישראל לא היו מסכימים לצאת. מאותה סיבה נאמר לבני ישראל לשאול מהמצרים כלים ולא לבקש אותם כמתנה, כי כאשר אדם שואל כלים מובן מכך שבכוונתו לחזור. כך קרה שבני ישראל, שחששו מיציאה ממצרים לתמיד, לא חשבו שזה מה שעומד לקרות, ולכן גם לא התנגדו לה.

בסופו של דבר למדנו ששאילת הכלים הייתה מרכיב בתוכנית אלוהית לגרור את המצרים לתבוסה מוחצת בים ולאפשר לבני ישראל לאזור עוז ולצאת ממצרים אל חיים חדשים של חופש אבל גם של אתגרים רבים.